One Monday in December

לא כתבתי פה המון זמן ואני לא יודעת אם מישהו עדיין נכנס לבדוק, אבל למקרה שכן אני אשים גם פה לינק לתמונות חדשות:

http://picasaweb.google.com/falcBayliss/OneMondayInDecember#


סליחה שאני לא כותבת פה יותר. איכשהו, פשוט אין לי מה.

Pictures in an exhibition

למי שפספס בפייסבוק (או למי שאין פייסבוק, ישמרנו השם):

תמונות.
יש שלושה אלבומים חדשים. רק אחד תמונות מהטיול פרופר.

Have you seen? Have not, will travel

עדכון שלישי ואחרון בסדרה.

אני כבר בבית, כמובן. אני פה כבר מאחה"צ.

התחלתי את הבוקר מוקדם - היו לי תוכניות מרחיקות לכת.
רציתי להספיק לנסוע צפונה עד הקצה של ברוס פנינסולה, לחזור, ולהספיק להגיע לגוולף.
גוולף, בעלי הזכרון החזק במיוחד אולי יזכרו, זה המקום שרציתי ללכת ללמוד בו במקור.
היו לי שני דברים שרציתי לעשות שם; לראות את העיר ואת האוניברסיטה, ולקנות עוגת גבינה ושוקולד טבעונית בבית קפה ספציפי בשביל מארי פייר (שלא מעכלת את חלבון החלב) (ויש לה יום הולדת ביום רביעי).

אבל נחזור להתחלה.
בוקר ערפילי במיוחד. נסעתי צפונה לקצה קצהה של הפנינסולה. בקיץ יש שם פרי שאפשר לעלות עליה ולשוט לאיזה אי. אבל זה לא פועל בחורף.
הגעתי לשם לקראת 10 בבוקר. יום ראשון. חורף. היה יום ממש יפה, אבל המקום היה נטוש. ממש עיר רפאים. היה בזה משהו מגניב, דווקא. פשוט ריק לגמרי, משהו מטורף.
הסתובבתי שם קצת, עשיתי אחורה פנה וחזרתי דרומה.

הנסיעה חזרה הייתה די נטולת מאורעות (עד כמה שאני זוכרת) וככה גם רוב הנסיעה דרומה לכיוון גוולף.
הרבה סוסים, פרות ותירס. (קצת טחנות רוח)

הייתה לי את הכתובת של הבית קפה, וזה כל מה שהיה לי.
התכוונתי להסתכל באינטרנט איך בדיוק להגיע לשם, אבל שכחתי. גם את הכתובת למעשה לא בדיוק היה לי, זכרתי ששם הרחוב מתחיל ב-wy וזכרתי בערך איפה הוא על המפה המפורטת של גוולף שהסתכלתי עליה ערב קודם (בלי לנסות לזכור כלום או לרשום שום דבר).
איפשהו בדרך נכנסתי לתחנת דלק וקניתי אטלס כבישים של אונטריו. מצחיק קצת שעשיתי את זה בסוף הטיול אחרי שכל הטיול ניווטתי עם מפה בקנה מידה די קטן (או גדול? תלוי איך מסתכלים על זה...) של אונטריו. כשקניתי את האטלס ביקשתי מהאיש להסתכל רגע על מפה של גוולף.
לחצתי על הכפתור של הזכרון הצילומי וקיוויתי לטוב.

ניווטתי לבית קפה, ואחרי זה לאוניברסיטה (במרחק מה משם) וכל זה על סמך זכרון ועל סמך מפה בקנה מידה מצחיק באטלס. היה משעשע.
העיקר שמצאתי את העוגה. :)
מקום ממש נחמד, גוולף. הרבה יותר... יאפי מהמילטון. מרגישה כמו עיר של סטודנטים כזה. כאילו קודם הייתה אוניברסיטה וסביבה נבנתה העיר. משהו אחר לגמרי מהמילטון.
הייתה לי ממש פיקסציה על גוולף, ממש רציתי ללמוד שם, אבל זה לא הסתדר. האוניברסיטה שם כנראה פחות נחשבת ופחות ממומנת, ולא הציעו לי מלגות בכלל.
יכול להיות שאם הייתי מבקרת שם מיד אחרי שהגעתי לפה הייתי מתבאסת. זו עיר די מגניבה. אבל עכשיו כשאני כבר רגילה להמילטון ומכירה את מקמסטר ואת האנשים, לא הייתי מחליפה בשביל גישה יותר קלה לחנויות ודאונטאון מגניב יותר.

אחרי שהורדתי את הדברים בבית, נסעתי להחזיר את האוטו. זה עבר יחסית בסדר, חוץ מזה שחיכיתי חצי שעה לאוטובוס שממש איחר. אבל לא נורא. סה"כ כנראה יכולתי להשאיר את האוטו עד מחר בבוקר ולהחזיר אותו ולקבל הסעה מהם חזרה, אבל העדפתי פשוט להפטר מזה. אין לי כוח להתעסק עם זה מחר בבוקר, יש לי דברים יותר טובים לעשות.

אני שמחה לחזור. בעיקר שמחה לחזור לממלכת האוכל הנורמלי. ג'אנק פוד זה טעים, אין ספק, אבל 3 ימים לחיות על זה זה קצת מוגזם אפילו בשבילי. :)

אני הולכת לעבוד עכשיו על מיון תמונות. תתעדכנו פה או בפייסבוק בקרוב ללינק (שהוא תכל'ס אותו לינק תמיד, אבל אני מניחה שזה עדיין עוזר).

לילה טוב!

I've forgotten how this feels

עוד יום עבר. ומחר אני חוזרת הביתה.
אני מניחה שזה אורך טוב ויהיה גם נחמד לחזור לשגרה.

הבוקר שלי נפתח בניווטים.
כמובן שעל הבוקר מצאתי את הג'קפוט של מלונות בווינדזור. הם אפילו היו על הרחוב שהייתי עליו.. הסתובבתי סביבם חצי ערב. לא נורא, יצא מזה משהו טוב.
בבוקר הייתי צריכה לנווט על פני כל מיני כבישים כדי להגיע לכביש לאורך lake huron שרציתי לנסוע עליו היום. סה"כ היה בסדר, חוץ מעיר קטנה אחת שהלכתי בה לאיבוד כי הכביש עשה בה דברים מוזרים ולא היה שילוט.
בסוף נכנסתי ל-7/11 כדי לראות אם יש להם מפה של העיר, אבל דאגתי לקחת את המפה שלי איתי, וכמובן שברגע שנכנסתי עם המפה ישר קפץ עלי מישהו ושאל אותי אם אני צריכה עזרה והסביר לי איך להגיע לכביש שרציתי. :)
זה קצת יותר נוח מסתם להכנס לחנות ולשאול אנשים.
חוץ מזה הלך חלק עם פסקול של כריסמס. מתישהו אתמול בלילה נפלתי על "תחנת הכריסמס של דטרויט" או משהו כזה, ושמעתי שירי כריסמס כל הבוקר.

ושוב הרבה ישובים קטנים, אדמות חקלאיות, הרבה טחנות רוח.
היום גם ראיתי די הרבה סוסים.

חשבתי שאגיע היום לברוס פנינסולה, אבל הנסיעה בבוקר לקחה יותר זמן משחשבתי, וביליתי קצת זמן בשתי עיירות קטנות ומאוד ציוריות על החוף של lake huron. אז בסוף אני ישנה ממש בכניסה לפנינסולה, ואסע לשם מחר בבוקר.

אני ישנה במקום שנקרא Owen Sound. אני מתה על עיירות עם שמות מיוחדים. נראה שזו עיירה די חמודה, אבל הסתובבתי פה רק בחושך. יש נהר ויש אורות כריסמס. אעשה סיבוב שוב מחר בבוקר, אבל בטח הכל יהיה סגור. במיוחד מוקדם בבוקר, שזה מתי שאעבור שם שוב..
גם היום היה לי קצת קטע עם המלון. אחרי שראיתי יחסית די הרבה מלונות בדרך, הגעתי לפה ופתאום שוב לא היה כלום. בסוף ראיתי משהו אחד, נכנסתי, והם רצו 115 דולר ללילה. לא רצוי.
בסוף חזרתי לכניסה ומצאתי שם משהו אחר ב-60 ללילה. :)
זה מלון קצת פחות טוב מאתמול. והחיבור לאינטרנט פה ממש לא יציב. הוא כל הזמן מתנתק ולא רוצה להתחבר חזרה ואז צריך לעשות 3 פעמים ריסטרט למחשב כדי שיסכים להתחבר שוב. אבל 60 דולר ללילה בייבי. :)

צילמתי היום המון.

כדאי שאעלה את זה לפני שידפק החיבור.

The heart asks pleasure first

אני עוברת למצב עדכונים מהשטח, כל יום בפני עצמו.

מצטערת בפני הרוב הגדול של קוראי הבלוג שנכנסים פעם בשבוע-שבועיים, יהיה לכם הרבה לקרוא בבת אחת. :)

היום התחיל בצורה קצת מעצבנת (אבל לא מספיק כדי שישנה משהו, לקח לי רגע להזכר שזה בכלל קרה).
לחברת ההשכרה שאני שוכרת ממנה את האוטו יש שירות שהם באים לקחת מהבית אליהם לקחת את האוטו.
הזמנתי את האוטו ל-9 בבוקר ואמרו לי להתקשר 15 דקות לפני שאני רוצה לצאת.
התקשרתי ב-8:35, עם מחשבה שנגיד יקח להם רבע שעה-עשרים דקות מאותו רגע, אהיה שם בדיוק ב-9.
האיש אמר לי שהאוטו לא יהיה מוכן עד 9, אז שהם יבואו לקחת אותו ב-9.. לא התווכחתי יותר מדי, אבל לפני שניתקנו הוא אמר משהו כמו שהוא יגיד למישהו לצאת משם ב-9. טוב....
ב-9 יצאתי לחכות בחוץ כי היה יום ממש יפה ורציתי כבר לצאת החוצה. אמרתי לעצמי שמקסימום הם יצאו משם ב-9, יגיעו אלי ב-9:10, זה גם בסדר.
ב-9:25 הם עוד לא הגיעו..... ונמאס לי לחכות, אז נכנסתי להתקשר אליהם.
מה מסתבר? הוא התקשר (לא ברור למה) ומישהו ענה לו ואמר לו שכבר יצאתי. אז הוא לא הבין מה זאת אומרת כבר יצאתי, אז הוא לא שלח אף אחד. וזה אחרי שקבענו שאוספים אותי ב-9! לחלוטין לא מובן.
בסוף הגיעו לקחת אותי רק ב-9:45, וגם אז האוטו לא היה מוכן וחיכיתי עד איזה 10:15... אבל קיבלתי שדרוג חינם לפעם הבאה. גם משהו. :)

את היום העברתי בנסיעה מערבה (אחרי עצירה חשובה בוולמרט לקנות כבל שיחבר את האייפוד שלי ליציאת אוקזילרי של הרדיו, גאוני).
חלק על כביש ראשי ומהיר וחלק על כביש צדדי, קרוב ל-Lake Erie שהיה כולו רצוף שדות חקלאיים וישובים קטנטנים.
הייתה חוויה מדהימה. בעיקר הנסיעה על הכביש הזה.
הרעיון היה להגיע לקראת סוף היום לווינדזור ולמצוא שם מלון. הבעיה היא.. שמסתבר שלא ארה"ב פה. הרבה יותר קשה למצוא מלון. הסתובבתי סביב החלקים החיצוניים של ווינדזור (כמעט עברתי לארה"ב פעמיים בטעות.. זה ממש קרוב למעבר לדיטרויט) ולא מצאתי כלום.
בסוף, בייאוש מה, נכנסתי למגרש חניה של טים הורטונז כדי לנסות לשאול מישהו. איזו בחורה בדיוק יצאה לאוטו שלה, ואחרי התלבטות קצרה עצרתי אותה שניה לפני שסגרה את הדלת של האוטו שלה ושאלתי אותה אם היא יודעת איפה יש מלון בסביבה.
והפלא ופלא, מסתבר שלמשפחה של הבחורה יש מלון ממש לא רחוק והיא שולפת ברושור. היא אמרה לי שיש כמה מלונות לפני המלון הזה, אבל ששלהם יהיה כנראה זול יותר. פאקינג קארמה!

נסעתי בכיוון שהיא כיוונה אותי (וכנראה לא הייתי מגיעה דווקא אליו בעצמי.. מה קרה למלונות ליד האוטוסטרדה??) ובאמת היו 2-3 מלונות לפני, אבל החלטתי שאני נוסעת למלון שלה.
ואני פה עכשיו.

בקבלה היו זוג קשישים יוגוסלביים שדיברו בינהם מקדונית וזממו עלי כל מיני דברים.
באיזשהו שלב האישה באה לתת לי מפתח לחדר מסוים אבל אחרי שכנועים במקדונית מצד האיש נתנה לי חדר אחר. לא ברור למה.
בכלל, כשנכנסתי ושאלתי כמה יעלה לי חדר הוא חשב רגע ואמר 65 דולר. שניה אחרי נכנס איש מבוגר והוא שילם 70 דולר... וזה אחרי שהזוג הקשיש כמעט שידך אותנו לישון ביחד. או משהו.

מחר אני אנסה לתכנן קצת יותר טוב עם המלונות ולראות איפה באיזור שאני מתכננת לסיים מחר יש מלונות. למרות שזה לא בהכרח היה עוזר לי היום, כי ברור שיש מלונות בווינדזור, הבעיה הייתה למצוא אותם...

יש תמונות מהיום, אבל אני אעלה כבר את כולן לאלבום אחד כשאחזור הביתה.

לילה טוב!

Way to normal

עדכון קצר.

שני דברים מאוד חשובים.

הראשון, אני נוסעת מחר ל-3 ימים לטיול קצר. לבד, באוטו שאני שוכרת. אנסה לשחזר ולו במעט את הימים העליזים של גיל 21. :)
הרבה עדכונים והרבה תמונות, בתקווה, לכשאשוב.

עדכון חשוב נוסף הוא שהיום יצאנו כל הכיתה למסעדה ויטנאמית, ומלבד העובדה שהיה מאוד טעים, הזדמן לי לשתות משהו שמסקרן אותי כבר הרבה זמן - מילקשייק אבוקדו!
כן כן, אני יודעת שזה נשמע דוחה. ומפתיע בהתחשב בזה שאני בכלל שונאת אבוקדו.. אבל כבר מזמן שמעתי שבדרום אמריקה אבוקדו נצרך בעיקר במילקשייקים וגלידות וכאלה ובכלל לא כמאכל מלוח, ומאחר ואני שונאת אבוקדו בצורתו המלוחה, תמיד סקרן אותי לטעום אותו בצורתו המתוקה.
אז סתם שתדעו, זה ממש טעים!! אבל ממש. בהתחלה זה טיפה מוזר ולוקח רגע להבין את הטעם, אבל זה ממש מוצלח. ועוד זה היה סתם באיזו מסעדה ויטנאמית קטנה בחור קנדי, אני בטוחה שזה יכול להיות עוד הרבה יותר טעים.

כשיוצא אחד השירים החזקים בשאפל זה הרבה יותר מיוחד מלשים אותו בעצמי.


לילה טוב!

My pink glasses work so wonderfully

פעם בכמה זמן צריך לעדכן, לא?

לכל מי שתוהה, אני אהיה בארץ מה-13 לדצמבר עד ה-22. חנוכה. :)

סופ"ש האלווין עבר רווי במסיבות.
טוב, שתיים. אבל שתיים בסופ"ש אחד זה די הרבה.
אני מניחה שיכולתם לראות בפייסבוק בערך למה "התחפשתי". זה היה בשילוב עם מכנסי רכיבה והמגפי שלג החדשים שלי (שהם בסימן הסגול).
קיבלתי די הרבה הצעות למה אני במהלך המסיבה המחלקתית. בין ההצעות היו "היפית" "רוקרית משנות ה-80" וגם דברים יותר ספציפיים כמו אקסל רוז וג'ימי הנדריקס. לא בדיוק מה שכיוונתי אליו, אבל נראה לי שהצורה שבחרתי לקשור את הבנדנה גרמה לזה. אבל אהבתי את זה ככה. בערב השני גם הוצאתי את השיער מהבנדנה בצדדים מה שבכלל גרם לי להראות כמו משהו היישר משנות ה-70. :)

אבל היה בהחלט כיף. אפשר לתקשר עם הרבה אנשים חדשים כשכולם קצת שתויים.

השבוע הזה נפתח בסימן שביתה. האיגוד של המתרגלים שובת. יש די הרבה חילוקי דעות בקשר לזה בקרב המתרגלים, ואני לא ממש יודעת איפה אני עומדת.
בינתיים החלטתי שאפסיק לעבוד (בניגוד לאנשים שמתכננים להמשיך לעבוד) ואראה מה קורה. אם אחרי שבוע שבועיים זה לא נפתר, יכול להיות שאחזור לעבוד. סה"כ התנאים שלי טובים ואני מרוצה מהם. אני מוכנה לשבות בשביל מטרה משותפת, אבל סה"כ לא מרגיש שהאיגוד הזה בהכרח מחזיק את בדעה שצריך לכבד את דעת הרוב, וזו בעיה. קשה להחליט לאן ללכת עם זה.

השבוע אני צריכה להציג את המחקר שלי בפגישת מעבדה. סה"כ זה לא ביג דיל, זה רק רובן, זאק וקורין. ועוד שתי בנות שעובדות במעבדה ואני בקושי מכירה. אפילו לא צריך מצגת פאוורפוינט, כי אין לי ממש מה להראות עדיין...
אני צריכה לרדת למעבדה בהזדמנות לראות את הארבה. פעם אחרונה שראיתי אותם הם היו קטנים וצעירים. עכשיו הם בטח גדולים. וורודים. אולי. יש להם איזשהו שלב ורוד. נראה לי שלזכרים שמגיעים להתבגרות מינית.

מארי פייר חזרה מפרו, וזה די נחמד. אפשר לדבר איתה שעות. למעשה, היא יכולה לדבר שעות ואני יכולה להקשיב שעות. היא בדר"כ מספרת סיפורים מאוד מעניינים. אתמול בערב היא סיפרה לי במשך די הרבה זמן על סבא וסבתא שלה מהולנד ועל החיים המטורפים שהיו להם. זה כלל לבנות סירה כדי לברוח מהנאצים (שרצו לגייס את סבא שלה לצבא) לחיות בסירה הזאת כמה שנים טובות, להמציא מעלית סקי, לבלות 10 שנים בואן באפריקה לצלם סרט על אריות.. משהו די מטורף. היא נתנה לי את הסרט בדיוידי, אני אראה אותו מתישהו.

בינתיים, סתיו בחוץ. איכשהו בבת אחת כל הצבעים השתנו, לא ברור לי מתי זה קרה. מחוץ לבית שלי הכל צהוב. אני מתעצלת להעלות תמונות לפיקאסה ווב, אז אשים פה כמה תמונות רק כדי לתת תחושה כללית של מה קורה ליד הדלת של הבית שלי בימים אלה.

כרגע מה שהכי בא לי זה קצת חופש, לשכור אוטו ולנסוע לטייל קצת. אולי לבקר באלבמה. בעיקר להנות מהנסיעה. אני מאוד אוהבת להרגיש שאפשר לנסוע כמה שרוצים ולאן שרוצים ותמיד אפשר לנסוע עוד. נראה לי שזו תסמונת של ישראלים. בארץ אין לאן לנסוע.. פה אפשר לנסוע חודשים ופשוט להמשיך. מטורף. אנשים חיים בקנדה כל החיים שלהם ולא ראו אף פעם אפילו רבע ממנה.
אני עוד אטייל פה מתישהו. יש המון מקומות שאני מאוד רוצה לראות. אבל בינתיים אין זמן, יש קורסים, יש עבודה. אבל עוד יהיה זמן. נראה מה יהיה בכריסמס אחרי שאחזור לפה. אולי אגיע למסקנה שבעצם בא לי ואני יכולה להרשות לעצמי לשכור אוטו ולנסוע לבקר קצת באלבמה, ולעבוד תוך כדי, בדרך ושם. אולי!

מחר יום שלישי. יום שאני מתרגלת בו בדר"כ. אבל מחר לא. ובכלל, היה להם מבחן ביום שישי שהיינו אמורים לבדוק השבוע. אבל גם זה לא יקרה. אני לא יודעת אם הוא יחכה עם זה עד שנחזור לעבוד או יבדוק את זה בעצמו. או שאולי שני המתרגלים האחרים יחליטו לשבור שביתה. שניהם במעבדה שלו, אולי יהיה להם לא נעים. או שהם פשוט לא מסכימים עם השביתה וירצו להמשיך לעבוד. לא יודעת. אני, בכל אופן, משתפת פעולה בינתיים. מזל שאני לא מתרגלת בשביל רובן הסמסטר הזה, רק בסמסטר הבא, זה באמת מצב פחות נעים כשמתרגלים בשביל המנחה שלך.

אני מתגעגעת לכולם!
נתראה בקרוב. :)

Breaking news - live

כל מיני פיסות מידע חדשות שמרחפות להן בחיים שלי.

אתמול היה לי מבחן בפעם הראשונה מזה... מעל 3 שנים!
תחשבו שאני פסיכית, אבל נראה לי שהיה בי חלק שהתגעגע לזה. ממש לא לחלק של ללמוד ולהיות לפני המבחן, אבל במבחן עצמו יש משהו בשפיכה של המידע על הנייר ובהרגשה שיודעים לענות על כל השאלות.. אני מניחה שזה רק אם באמת יודעים לענות על כל השאלות. :)
בקיצור, היה לא רע. נראה מה יצא מזה. כמו בכיתה א' זה בטח יהיה ציונים באותיות.. מה שאני מוצאת משעשע באוניברסיטה, שלא לדבר על תואר שני..

עוד חדשות מעניינות - אפשר להגיד להתראות לג'וקים ושלום לארבה!
נראה שאני משנה את נושא המחקר שלי. כלומר, הנושא ישאר אותו הדבר, המודל השתנה. זה די משמח אותי, אני חייבת להגיד. התרגלתי לגמרי לרעיון שאעבוד עם ג'וקים ואפילו למדתי להכיר אותם בתור חיות די מרתקות (לא, לא את הדוחים שמסתובבים בבית שלי בארץ, אותם אני עדיין שונאת). אבל הארבה יותר מעניינים אותי, הם יותר חמודים, וגם יש לנו אותם כבר במעבדה ורובן ואשתו יודעים להתעסק איתם. זה בהחלט הופך את כל העניין להרבה יותר קל.

והנה עוד חדשות, בלעדי לקוראי בלוג זה, רק היום:
נתראה בדצמבר. :)

Amputations

עוד שבוע עבר. ואפילו קצת יותר.

היום היה חג ההודיה (הקנדי), ולא אכלתי תרנגול הודו.
ביום שבת עשינו ארוחה (בלי הודו), כנראה לכבוד החג, ואולי לא. אבל היה טעים.
נלס הכין עוגת גזר במילוי גבינה. לא יודעת איך לא חשבתי על זה אף פעם.. זה היה פשוט מעולה.

עבדתי הרבה על הצעת המחקר שלי בסופ"ש.
סוף סוף קצת צ'אנס לקרוא חומר שמעניין אותי.
מישהו היה צריך להגיד לי שבתואר שני אין בכלל זמן להתעסק בנושא שאשכרה באתי להתעסק בו.
לפחות בהתחלה. אני מניחה שזה יצא לי מכל החורים באיזשהו שלב..

האמת שממש אין לי שום דבר מעניין לספר.

ביום חמישי הלכנו רוב הכיתה לאכול במסעדה הודית והיה מאוד טעים. חשבתי שאני לא מתה על אוכל הודי, אבל היה מעולה. רק הקינוח שנתנו לנו (כחלק מהארוחה) היה די סתם. כדור סוכר שוחה בסוכר.

אני מרגישה שקורים לי הרבה דברים, ועדיין אין לי שום דבר מעניין לספר.
אבל אני שומרת על הגחלת פה (איזה גחלת? מישהו קורא בכלל?) כדי שכשיהיו דברים מעניינים עוד יהיו אנשים שיקראו פה כדי להתעדכן בהם בלי שאצטרך לספר לכל אחד בנפרד.

טוב, גם לספר דברים משעממים לא יעזור למטרה הזאת.


נשימה עמוקה - צוללים.

And the sky full of stars

אני רוצה לפתוח במשהו משעשע ששכחתי לכתוב עליו פעם קודמת.

נתחיל מזה שבקנדה קוראים לשירותים washroom. זה מצחיק בלי קשר לכלום כי כאילו אפילו להגיד bathroom כבר למשהו לא נימוסי.. בארה"ב אומרים restroom גם. אבל לא, פה זה washroom.
אבל זה עוד מילא.

תארו לעצמכם שאתם בקמפינג, אמצע היער, אין כלום מסביב, ואנשים מכריזים שהם הולכים ל-washroom. והולכים להשתין מאחורי העץ. אם זה לא האמ-אמא של כל היופימיזמים בעולם אני לא יודעת מה כן.....
זה ממש הצחיק אותי. שוב ושוב ושוב.

בערב הראשון של הטיול שבוע שעבר ראינו כל כך הרבה כוכבים.... זה היה פשוט מדהים. לא ראיתי כוכבים ככה המון זמן. ממש כל השמיים היו מלאים. וראו את שביל החלב. זה היה מטורף. פשוט שכבתי ובהיתי בזה איזה 10 דקות.
בלילה השני היו עננים.
וחבל, כי היינו במקום בלי אור בכלל. יכול היה להיות אפילו יותר מטורף.

עובר עלי שבוע עמוס וחסר מזל משהו.
אני מנכסת לפחות חלק מזה לכוחה של מחשבה שלילית.
:)

ביום שני, אחרי שחזרתי מהטיול, הלכתי לקניות בבוקר אחרי שבקושי הצלחתי לקום מהמיטה כי הייתי ממש עייפה וכאבו לי הכתפיים והצוואר מכל הסחיבות. ירד גשם ונסעתי באופניים בין השלוליות וניסיתי לא להשפריץ על עצמי בוץ עד כמה שאפשר. איך שהגעתי לסופר ובאתי לקשור את האופניים, גיליתי ששכחתי את המפתחות בבית. טסתי הביתה בתקווה שעוד יהיה שם מישהו ואני לא אנעל בחוץ.. כמובן שכולי התמלאתי בוץ. למזלי איקבל עוד היה בבית. וחזרתי שוב לסופר בשלוליות.

ביום חמישי היה לי יום ארוך בטירוף.
אחרי יום שלם בבי"ס שכנעו אותי ללכת לראות איזה משחק סופטבול (שזה כמו בייסבול עם כדור אחר וזריקה אחרת, או משהו הזוי כזה) שאנשים מהמחלקה שיחקו. וזה היה בערב. ואיכשהו נתקעתי פה עם כמה אנשים עד הערב. ואז הלכנו לשם. והיינו שם. המשחק עצמו היה די נחמד האמת. ואז הלכנו לפיניקס לשתות בירה. אבל לא יודעת, לא כל כך נהניתי. אני פשוט לא מוצאת אנשים שבאמת מעניין לי לדבר איתם. לפחות לא מהאנשים שהייתי איתם באותו ערב.

חזרתי הביתה ממש מאוחר. מה שלא היה בתכנון כי היו לי מאמרים לקרוא לקורס שאני מתרגלת.

אז ביום שישי בבוקר ישבתי וקראתי אותם. והם היו קשים ומעיקים.
ואז הגעתי לשיעור וגיליתי שקראתי בטעות את המאמרים של שבוע אחרי. ועכשיו אני צריכה לקרוא את המאמרים של השבוע לפני שאני בודקת להם את השטויות שהם מגישים. אבל כרגע אין לי זמן להגיע לזה.

ובערב הייתה מסיבה מחלקתית שכזאת. שהקטע שלה הוא שיש אוכל, אבל מי שרוצה לשתות משהו מעבר ללימונדה צריך להביא את זה. BYOD - Bring your own drink. זה קטע שיש פה.
אז אמרתי, טוב. אני צריכה ללכת לתחנת אוטובוס לנסוע לשם, בדרך אני אעבור באיזה מעין מכולת כזאת שיש בדרך ואקנה משהו. הלכתי לשם - כלום. אין זכר למשקאות אלכוהוליים. טוב, אני אעשה מאמץ מיוחד ואלך עד הסופר הגדול כי לא נעים לבוא בלי כלום. הלכתי עד לשם, שזה סיבוב לא קטן, וכלום. אין כלום!
ואז הבנתי שלקנדים יש כנראה איזה קטע לגמרי הזוי על אלכוהול שהגיע הזמן שאני אגלה מה הוא. קניתי בראוניז, כי לא נעים לבוא בלי כלום, ונסעתי למסיבה.
גם אחרי שירדתי מהאוטובוס הייתה עוד הליכה לא קטנה, ואת כל זה אני עושה עם המגפיים שלא ממש נעלתי מאז החורף שעבר. וזה מתחיל לכאוב. וכל הזמן רוצה להתחיל לרדת גשם. לפני שהגעתי גם באמת התחיל, אבל לא רציני.

במסיבה עצמה היה ממש נחמד האמת. פגשתי עוד פרופסור שעשה שבתון בישראל ויודע קצת עברית. ובאמת היה ממש נחמד סה"כ. אבל אחרי זה אנשים עוד רצו לצאת לכל מיני מקומות או לא יודעת מה.. וזה איפה שאני מרגישה את ההבדל. גם אין לי את היכולת להיות איתם כל כך הרבה זמן רצוף (ועוד אחרי יום קודם..) וגם, יש לי דברים הרבה יותר טובים לעשות בחיים מלצאת בשרשרת עד 3 בלילה... זה לא כזה מעניין אותי.
אז הלכתי הביתה. בשלב הזה כבר ממש בקושי יכולתי ללכת.
איכשהו הגעתי הביתה.
ואין לי בכלל עור על העקבים. זה מאוד מעניין.

היום היה הטיול סוסים.
היה מאוד נחמד. קשה להגיד שזה היה טיול סוסים בדיוק. זה היה סיבוב כזה מסביב לאיזור שם שלקח משהו כמו חצי שעה.. אבל היה נחמד לרכב שוב.
אחרי זה גם נתנו לנו קצת לעשות טרוט במגרש... מרגש ביותר!
היה לי סוס חמוד מאוד.
אבל אוכפי ווסטרן זה פשוט לא זה. מה לעשות.

את הדברים שלי השארתי בלוקר שבמרכז האתלטי, שבו אני יכולה לשים דברים במהלך היום ולנעול עם מנעול שלי.
חזרתי הביתה, כשכל הדרך מטפטף עלי גשם בקטנה, ואיך שהגעתי הביתה הבנתי ששכחתי את הקסדה שלי בלוקר. שגם לא נעול וגם אסור להשאיר בו דברים במהלך הלילה. אז הסתובבתי וחזרתי. וכמובן שבאמצע הדרך התחילה סופה עם גשם מטורף ורוח מטורפת שאם רק לא הייתי שוכחת את הקסדה, הייתי בדיוק בדיוק נמנעת ממנה.
אז נרטבתי לגמרי, הגעתי לשם, לקחתי את הקסדה וחזרתי שוב את כל הדרך.

וסידרתי את החדר ושאבתי כדי להרגיש שעשיתי משהו.

וקראתי מאמרים שאני צריכה למחר. כי אני צריכה לכתוב עבודה. וזה מה שאעשה מחר. למרות שצריך גם לעשות קניות מתישהו.


ולא יודעת.
אני רוצה לראות כוכבים שוב.

Tigh me up, Tigh me down

אוקיי אוקיי.
מה נסגר?
לא כתבתי שנים.
זה כי לא הייתי פה בסופ"ש האחרון.

החיים פה איכשהו מתחילים להיות חיים.
הלימודים נכנסים לשגרה, האנשים נכנסים לשגרה, אני אפילו יודעת מה יש בטלויזיה (רק בערב ורק בערוץ מסוים, אבל לפחות אני יודעת איזה ערוץ זה!).

תודה לארז צוקרמן על הסידור של העברית, החיים שלי כל כך הרבה יותר יפים מאז שהסימני פיסוק בצד הנכון.

אז הטיול בסופ"ש היה מעולה. ממש כיף. ממש!
אני בדיוק מעלה תמונות. המקום הרגיל. אשים לינק בסוף הפוסט.

ביום שישי אחה"צ יצאנו מהאוניברסיטה והגענו בלילה למה שהוגדר כהוסטל אבל היה בעצם בקתות עץ באמצע היער.. מקום ממש יפה. ישנו שם ובבוקר יצאנו לפארק ולמקום שממנו נשכור קאנוים וציוד.
את רוב היום העברנו בקאנו.
מושג חדש שלמדנו - פורטאז'. זה כשצריך לעבור ביבשה עם הקאנו והציוד אז סוחבים את הקאנו על הגב. ואת כל התיקים. היום כבר קצת פחות כואבים לי הכתפיים והצוואר. :)
את הלילה העברנו בקאמפינג על האגם וביום השלישי שטנו בקאנו עד שהגענו חזרה לאיפה שהתחלנו. בדרך היינו צריכים לעבור כמה פורטאז'ים כאלה, אחד של 3 קילומטר..
למזלי בזה לא סחבתי קאנו אלא את החבית של האוכל שלנו, שגם הייתה כבדה בטירוף ולא נוחה, אבל לפחות לא קאנו.

אז זהו, היה כיף.

וביום שבת אני יוצאת לטיול סוסים קצר. מעניין איך יהיה..
לא שזה משנה, העיקר לשבת קצת על סוס. :)

כבר איזה שבוע וחצי שלא שתיתי אלכוהול. מה זה צריך להיות. אני לא רגילה לזה פה. אני בקריז!
טוב, לא.

וביום חמישי כבר אוקטובר.

ולחלוטין אין לי מה לכתוב יותר.

תכל'ס.


------------------------------------------------------------------------------

תמונות. סליחה על עודף תמונות הנוף, אבל זה פשוט היה יפה...

Only one, one already

היום אני חודש פה.

אני לא יודעת אם זה מרגיש לי שעבר מהר. או לאט. או מה.

איפשהו זה די מדהים אותי שאני פה כבר חודש.

נראה לי שזו הפעם הראשונה שלא מרגיש לי כאילו אני פה "רק" ככה וככה כשמרגיש לי הרבה יותר.
הגרפים נפגשו.
אולי עכשיו הזמן יתחיל לרוץ.
לא שאני רוצה שהוא ירוץ.
אבל גם לא שיזחל.


טוב, צריך להוריד כביסה.

Epiphanies

עוד עדכון שבועי.
עדכון שבועי זה קצת יותר שפוי מעדכון יומי, לא?
גם זה יהפוך להיות מיותר בטח ברגע שהשגרה תהיה אפילו יותר שגרתית.

אז השבוע התחילו הלימודים. שזה אומר בעצם שני קורסים שאני צריכה לקחת.

קורס בסטטיסטיקה (פלוס מעבדה) וקורס שנקרא contemporary problems, ויקרא מעתה CP (ממש רוצה לשים פה נקודה אבל הוא מתעקש לא לשים אותה במקום הנכון. אז הנה, עכשיו לא תהיה לו ברירה).
CP זה קורס שמורכב מ-6 חלקים, כל אחד 4 שבועות שמעביר מרצה אחר בנושא אחר. בשילוב עם מאמרים, מצגות של התלמידים ועבודות כתובות אנחנו אמורים ללמוד קצת על כל נושא שכזה.

שניהם בסדר בינתיים. נחיה ונראה.

מה עוד היה השבוע?
הייתי בבריכה כמה פעמים והיה ממש כיף. צריך לקום מאוד מוקדם בשביל זה, אז נראה כמה זמן אצליח להתמיד. לפחות כל עוד לא יורד גשם/ממש ממש קר זה לא צריך להיות מאוד בעייתי. אבל אני מניחה שאחד מהדברים האלה או שניהם יתחיל לקרות יותר ויותר.
כבר בשבוע האחרון היה יותר קר משמעותית, במיוחד בלילות שכבר נהיה קר ברמות של לילות בירושלים באמצע החורף. ורק ספטמבר...

השבוע כנראה אנסה מתישהו לתפוס שני אוטובוסים ולנסוע לוולמרט ולנסות להצטייד קצת לחורף.

מה עוד היה השבוע מעניין..

כנראה שלא יותר מדי.

אתמול בערב הייתי במסיבה בבית של כמה אנשים משנה מעלי. הם פשוט שלחו מייל והזמינו את כל המחלקה. החלטתי ללכת כי למרות הקושי שבאירועים חברתיים שכאלה, צריך לנצל הזדמנויות להכיר אנשים. וגם שבוע הבא יש מסיבה יותר רשמית של כל המחלקה לפתיחת השנה שאליה אני כנראה לא אגיע.

אז בקיצור, המסיבה הייתה חוויה מעניינת בעיקר בגלל איך שהגעתי לשם. בעצם החלטתי ללכת ברגל לאנשהו ולקחת משם אוטובוס. רק שבערך שעה לפני שהתכוונתי לצאת פתאום גיליתי שהאוטובוס עובר רק פעם בשעה וזה ממש מעיק, כי אין לי דרך לדעת אם פספסתי אותו או מה.
ואז החלטתי שאסע באופניים, למרות שלא ממש ידעתי איפה זה וכמה זה רחוק ומה יש בדרך. והיה כבר חושך וקר.
קיוויתי שאני לא נוגסת ביותר משאני יכולה ללעוס עם ההרפתקה הזאת.

את האמת, היו רגעים שהיה קצת קריפי, וגם אין לי אור, אז נסעתי על המדרכות כל הזמן. אבל בסוף הגעתי תוך איזה רבע שעה או 20 דקות. הרבה יותר מהר משחשבתי, ובכלל לא היה נורא.
בגלל שלקח לי פחות זמן משחשבתי זה יצר מצב awkward לגמרי שכמעט לא היו שם אנשים עדיין, ובכלל לא הכרתי את האנשים שגרים בבית הזה.. זה היה הזוי. אבל לא נורא. אחרי זה הגיעו גם אנשים שאני מכירה.
והיה סה"כ מאוד נחמד.
למרות שכמובן שלא הצלחתי לא לשתות למרות שידעתי שאני צריכה לחזור באופניים, ושוב יצא שחזרתי די שיכורה. אבל הקפדתי לא לצאת משם מאוחר מדי. לפחות זה.

והיום נסעתי לטיול עם ה-outdoor club לראות מפלים ברחבי המילטון. היה ממש כיף.
נסענו בסקול באס צהוב ממפל למפל, עצרנו לאכול צהריים באיזה מקום על שפת לייק אונטריו והיה ממש יפה.
ופגשתי אנשים ממש נחמדים והחלטנו שכולנו נצא גם לטיול שיש בסופ"ש הבא, שבכל מקרה די רציתי לצאת אליו. זה טיול של יומיים וחצי לפארק שנקרא Algonquin park בצפון אונטריו ואמור להיות ממש יפה.
לאנשים שפגשתי קוראים שרה, סטיב וזאק (זאק אחר, כן).
שרה ממקסיקו, עושה תואר ראשון שני במספר במחלקה שלי. היא בת 30 ועושה תואר ראשון. בהחלט יוצא דופן בנוף של צפון אמריקה.
סטיב וזאק שניהם גם בתואר ראשון. כנראה הרבה יותר צעירים ממני אבל לא שאלתי. אבל הם נחמדים.

במהלך הטיול קרו שני דברים מעצבנים ומבאסים. איבדתי את המשקפי שמש שלי ונגמרו לי הבטריות במצלמה באמצע הטיול כשבבית יש לי מלא ספייר אבל שכחתי לקחת.
אבל אמרתי לעצמי שאין מצב שאני מתבאסת כי זה סתם שטויות ובאמת לקחתי את זה בקלות והמשכתי הלאה.
ואז פתאום מצאתי בטריות זרוקות בתיק שגם היו ריקות אבל נתנו לי עוד כמה תמונות עד שהן נגמרו.
ואז מצאתי את המשקפי שמש על הרצפה באוטובוס!!
אני מנכסת לפחות חצי מזה לכוחה של מחשבה חיובית. :)

ואיקבל חזר אתמול במפתיע. חשבתי שהוא חוזר היום. ישבתי בסלון עם המחשב ופתאום הוא פשוט הגיע.
אבל עכשיו נלס לא פה עד יום שלישי בערב אז אנחנו עדיין רק שניים.

וזה כל מה שיש לי לספר כרגע, נראה לי.

אה, אני יכולה לספר שביום רביעי היה לנו אירוע גבינות ויין של המחלקה שבו הציגו את כל הסטודנטים החדשים. כל אחד היה צריך לעמוד על כסא והמנחה שלו (או מישהו מטעמו) הציג אותו.
רובן לא היה אז זאק הציג אותי. הוא אמר בין היתר שאני אוהבת סוסים, אז אחרי זה ניגשו אלי כל מיני אנשים ודיברו איתי על זה. היה משעשע.

אה, ואתמול יצאתי לרכיבה על האופניים באחד השבילים וראיתי מלא אנשים רוכבים על סוסים ממש יפים. היה איזה אירוע כזה שמלא אנשים יצאו לטייל ביחד וכולם התאספו. היה ממש מגניב. ראיתי סוסים מאוד יפים.

איזה חוסר כרונולוגיה.

ואם כבר מדברים. רשימה של חיות לא רגילות שראיתי פה בינתיים:
1. סנאים
2. צ'יפמנקס
3. שני איילים ממש ממש קרובים אלי איזה יום ליד שביל אופניים כלשהו.
4. רקון בחצר של השכנים
5. ארנבון (או ארנבת?) חוצה את השביל ממש לפני.


וחוץ מזה...
כל מיני דברים על הפרק.
שיתבהרו בקרוב.


תמונות מהיום
תסלחו לי שהן לא משהו הפעם. אני מצלמת יותר טוב כשאני לבד. :)

Learning to live

לא כתבתי כל השבוע.

אני לא הולכת להכנס לפרטי פרטים של השבוע הזה.
אבל הוא היה ארוך ומעייף, ומאוד חברתי. (ועל כן מעייף... :) )

יום ראשון היה טורונטו שהיה ממש כיף.

יום שלישי היה אירוע לסטודנטים חדשים (תארים מתקדמים) שהיה הזוי.. משהו עם הרבה תופים. לכל הקהל היו תופים והייתה הפעלה הזויה עם זה. לא ברור בעליל.
את האירוע הזה העברתי עם 3 סטודנטים ממעבדת הדגים של סיגל בלשיין.

יום רביעי היו כל מיני דברים.
ואחה"צ סוף סוף פגשתי את כל האנשים שהולכים להיות בכיתה שלי. כלומר, אלה שמתחילים השנה.
היה לנו מפגש כזה של כולם.. שאחריו הלכנו לפיניקס (הפאב באוניברסיטה) ואחריו לפאב אחר, ומשם הלכתי עם עוד בחור אחד למסיבה דומה לזו שהייתה בבית של רובן, אבל בבית של סיגל.

כבר אמרתי שכל מה שאני עושה פה זה לשתות?

האמת, לא מצאתי את עצמי מתחברת יותר מדי לאף אחד מהשנה שלי.
כל הערב הזה איכשהו יצא שבעיקר דיברתי דווקא עם אנשים מהשנה שמעלי או בכלל אחרים.
וזה היה קצת מבאס.

אז יום חמישי היה יום די מבאס איפשהו.
והלכתי לשיעור שאני מתרגלת רק כדי לגלות שהמרצה בכלל התבלבל וזה לא ביום חמישי אלא שלישי.
חשבתי שרק אנשים שלא גרים במדינה דוברת אנגלית עוד יכולים להתבלבל בין
Tuesday
ל
Thursday
.

משעשע.
אבל מסתדר לי מצוין, כי זה אומר שאוכל ללכת למשהו אחר ביום חמישי שרציתי ללכת אליו
Animal behaviour journal club

הדרכים ההזויות להתגבר על בעיות האנגלית-עברית הקשות שיש פה...
חצי מהזמן אני לא כותבת בדיוק כמו שהייתי רוצה כי הכל סתם מתחרבש וזה מוציא אותי מדעתי.
אני לא מבינה למה בממשק של ג'ימייל אפשר לעשות שלא יהיו את הבעיות האלה ופה לא.

בכל מקרה,
אחרי זה הייתה לי הפגישת מעבדה הראשונה שלי. שהייתה נחמדה.
לא הייתי צריכה עדיין להגיד יותר מדי כי לא עשיתי יותר מדי.
מתישהו גם זה יגיע.
כנראה שנזמין ג'וקים בקרוב כי בחורף תהיה בעיה להשיג אותם.
שזה דווקא מגניב, כי אני אשמח להתחיל לעשות משהו קצת מעשי ולא רק לקרוא כל החורף.

יום שישי.
הלכתי לשיעור שאני מתרגלת. היה בסדר. עזרתי בכמה דברים טכניים ובעיקר פשוט ישבתי בשיעור וניסיתי להקשיב.
לא יודעת בדיוק איך זה יהיה עדיין. זה ממש לא חומר שאני סופר בקיאה בו. חלק מהדברים למדתי בעבר אבל זה היה לגמרי מזמן.
אבל יהיה בסדר.

ואז הלכתי לפריידי סושל שוב.
הפעם היה הרבה יותר מלא משבוע שעבר. היו אנשים מהשנה שלי אבל לא הרבה כמו שחשבתי שיהיו.
אבל היו כל מיני פרופסורים וכל מיני אנשים שעוד לא פגשתי, אז היה נחמד.
באיזשהו שלב מצאתי את עצמי עם חבורה של אנשים מהשנה שלי, ואחרי איזה שעתיים החלטנו שנמשיך לפיניקס.
אז היינו איזה קבוצה של חמישה אנשים שהלכה לשם. את רובם זכרתי מהפגישות הראשוניות אבל עם אחד מהם אף פעם לא דיברתי קודם, נראה לי.
בכל מקרה, היה ממש נחמד.
הרבה הרבה בירה, שוב.

הפעם באמת נסעתי על האופניים חזרה שיכורה.. זו הייתה חוויה מעניינת.
במיוחד כשכמעט נפלתי כשניסיתי לעלות.......
אבל הייתי זהירה והגעתי בשלום.
אתם יודעים שיש חוק שאסור לרכב על אופניים שיכורים? קטעים.

היום.
היה אירוע לסטודנטים זרים חדשים, כל היום.
אז הייתי שם מ-10 בבוקר עד איזה 6 בערב.
את החלק הראשון ביליתי עם מישהו מהשנה שלי שבא מניו זילנד ויש לו בעיית מבטא+דיקציה שגורמת לו להיות מאוד לא ברור. אבל מתרגלים.
הסבירו לנו כל מיני דברים מעניינים יותר או פחות.
מעניין למשל שיש בקנדה חוק שאסור לשתות אלכוהול סתם ברחוב. מותר בפאב או בבית. אסור לשבת על הדשא או על ספסל ברחוב ולשתות בירה. זה בניגוד לחוק.
יש בזה משהו חכם, אני חושבת. אני יודעת שגם בארץ חשבו לעשות את זה, אבל הרי גם אם יעשו את זה אף אחד לא יאכוף את זה..

אז למדתי כל מיני דברים.

מתישהו פגשתי סטודנטית שמתחילה תואר שני ביחב"ל ושאר היום הסתובבתי איתה.

הערב כמובן נגמר בפיניקס (אבל לא שתיתי!)
יש גבול.

אוי, והיה קטע לגמרי הזוי באיזשהו שלב שהתחיל איתי איזה דוקטורנט מניגריה או משהו...
הוא קצת הטריד אותי בשאלות שלו כי הוא ממש שאל אותי איפה אני גרה וכל מיני כאלה..
ואז ביקש ממני טלפון או אימייל.. והיה לי לא נעים, אז נתתי לו אימייל, אבל ניסיתי כזה להבהיר שאני לא ממש יודעת מה הוא רוצה וש.. לא יודעת.
זה היה ממש מוזר. הוא פשוט עצר אותי במסדרון והתחיל לשאול אותי שאלות וכאלה.

בטח יש המון דברים שקרו ששכחתי לכתוב עליהם.
אבל כנראה שלא מי יודע מה חשובים.

יש פה משהו שנקרא אאוטדור קלאב, הם מארגנים טיולים לכל מיני מקומות בקנדה וכאלה..
אני הולכת להצטרף ולנסות לצאת לכמה טיולים.
מה הטעם להיות בקנדה אם אני כל החיים רק אשאר בהמילטון...
מקווה שזה יצא לי.

מחר:
קניות
אופניים
צ'קים
לנוח.

הכי חשוב.


וביום שני מתחילים הלימודים.
מעניין איך זה יהיה.
י

Toronto

תמונות

One big holiday

בהחלט יום פרודוקטיבי.

זה התחיל בעצם מזה שלפני כמה ימים ראיתי איזו מודעה ליארד סייל (איך קוראים לזה בעברית??) כלשהו במקום שידעתי שהוא קצת רחוק מפה, אבל לא ידעתי בדיוק איפה הוא.
ורשמתי לעצמי את הכתובת ואמרתי לעצמי שאלך. כי אני אוהבת כאלה כי תמיד יש כל מיני מציאות ושטויות, וגם כי אני באמת מאוד צריכה מציאות ושטויות לחדר שלי. ואולי אפילו אמצא איזה רהיטים שאני צריכה.
ואיכשהו אביא אותם הביתה..

בכל מקרה, במפה הבנתי שזה קצת רחוק, אבל חשבתי שמה אכפת לי, אסע לראות.
ואתמול בלילה מריפייר אמרה לי שאני יכולה גם להסתובב פה באיזור, כי זה זמן שכולם עושים מכירות כאלה או סתם שמים רהיטים ודברים על המדרכה שאנשים יקחו.

אז היום בבוקר לקחתי את האופניים ויצאתי להסתובב באיזור לחפש כל מיני דברים.
נסעתי לאיזור שנקרא ווסטדייל (איפה שהבנק שלי ועוד דברים) והסתובבתי שם ולא מצאתי כלום. אבל היה מעניין להסתובב שם ברחובות שעוד לא הייתי בהם אף פעם.
ואז, אחרי שהסתובבתי די הרבה והחלטתי שאני אוותר ואסע למקום הרחוק הזה, ראיתי בית כזה עם שלט לידו של מכירת רהיטים אבל לא ראיתי שום דבר והבנתי שצריך ממש להכנס לבית וזה.. ולא הייתה לי סבלנות. אז ויתרתי.
והתחלתי לנסוע הביתה.
ואז על הרחוב הראשי בדרך הביתה פתאום ראיתי יארד סייל כזה של כל מיני פיצ'יפקס. לא היו שם רהיטים ודברים, אבל עצרתי להסתכל בכל מקרה.
היו שם מלא מלא מלא דברים.. אני מתה על שטויות כאלה.
בסוף קניתי פח קטן עם ציור יפה בדולר ועוד ציור לתלות על הקיר ב-10 סנט.

ואז רכבתי עם השלל הביתה (אין לי סל ושום דרך לסחוב דברים, אז הייתי צריכה לנסוע עם זה ביד ולשים בבית כדי שאוכל להמשיך בסיבוב).
בדרך גיליתי איפה הייתה המכירת רהיטים הזאת שראיתי קודם (הצלחתי לאבד את איפה זה היה קודם) ואמרתי לעצמי שאשים את הדברים בבית ואחזור לשם בכל זאת.
כי מה שבאמת רציתי למצוא זו מראה לחדר וחשבתי שאולי אמצא את זה שם.

כשחזרתי הביתה גיליתי שבדיוק בבית מולינו יש גם יארד סייל.
אז הלכתי להסתכל. גם שם היו כל מיני דברים מגניבים, ובסוף קניתי ממנה שולחן קטן כזה עם מדף.. קשה להסביר.. חמוד כזה. ב-15 דולר.

וואי, עליתי עכשיו למעלה כי האזעקת אש שלנו צפצפה שעה וזה חרפן אותי. כנראה בגלל שנלס הכין לחם וזה נשרף קצת או משהו. איזה רעש מעצבן.

בכל אופן, למזלי את השולחן לא הייתה לי בעיה לקחת הביתה כי זה היה בדיוק מול.

ויצאתי שוב.
למקום שראיתי קודם.
והלכתי לשם ואיזו אישה באה והלכה איתי לבית אחר שאיזה חבר שלה מוכר אז מוכרים את כל התכולה שלו.
היו שם כל מיני רהיטים די גדולים שלא ממש רלוונטים בשבילי.. וגם לא ממש ידעתי איך אני אסחוב.
בסוף קלטתי איזו מנורת שולחן כזאת שעמדה שם ולקחתי אותה.
בעקרון זו לא בדיוק הייתה מכירה, זה היה כזה, קחו את הרהיטים ותשאירו תרומה לכנסיה שנמצאת ליד.....
אבל לא היה לי נעים פשוט לקחת אז נתתי לה את כל המטבעות שהיו לי, שזה היה קצת פחות מ-2 דולר.
תכל'ס כנראה שילמתי יותר ממה שהמנורה הזאת שווה.. אבל לא נורא. היא די מגניבה.

ואז.
(אחרי שנסעתי באופניים עם המנורה הביתה לשים אותה שם)
החלטתי שאני אסע למקום הרחוק הזה. כי מי יודע, אולי יהיה שם משהו מגניב.
אז התחלתי לנסוע ולנסוע ולנסוע. באיזשהו שלב כבר נכנסתי לאיזור שאני לא מכירה. והמשכתי לנסוע ולנסוע.
ואז.. נהייתה עליה ענקית. ואיכשהו בסוף עליתי אותה. וכשהגעתי למעלה ראיתי שיש ירידה ואז מיד שוב עליה ענקית. אז אמרתי לעצמי שאני אוותר וזהו כי ידעתי שזה גם עוד די רחוק.
אבל בסוף החלטתי שלא. וירדתי ועליתי את העליה הבאה.
וכשהגעתי למעלה ראיתי עוד ירידה ועוד עליה ממש ענקית....
ובשלב הזה ויתרתי, כי ידעתי שיש לי עוד הרבה לנסוע ונסעתי כבר די הרבה רק כדי להגיע לשם ולא היה נראה שהעליות והירידות האלה נגמרות.
אז עשיתי אחורה פנה וחזרתי את כל הדרך.

לפני שחזרתי הביתה החלטתי לעשות סיבוב גם באיזור שליד הבית שלי ממש לחפש דברים.
לא ממש מצאתי שום דבר, אבל הסתובבתי קצת ברחובות שלא הכרתי שוב.
ובאיזשהו שלב עליתי עליה קשה כזאת, ואיך שאני מסיימת אותה באים מולי בחור דתי כזה עם ילדים, ובנונשלנטיות גמורה מדבר עם הילדים שלו עברית.
אני לא יודעת כמה זה היה שקוף שפשוט עצרתי ובהיתי כזה.. אבל בכל מקרה עצרתי כדי לנוח רגע אחרי העליה אז אולי זה לא היה כזה ברור.
איזה הזוי.. והיו כל מיני אנשים שהלכו לאותו כיוון, כאילו יש שם בית כנסת או משהו. אשכרה יש פה הרבה יותר יהודים/ישראלים ממה שאי פעם ציפיתי.

ואז באתי הביתה והתחלתי קצת לעבוד על החדר.
הבאתי מהגראג' שלנו מעין מעמד כזה לטלויזיה שהיה שם, והעפתי מהחדר שלי את השולחן כתיבה הזה שהיה לי.
אז עכשיו הטלויזיה עומדת על המעמד וחוץ מזה יש את השולחן הקטן שקניתי.
ואין שולחן כתיבה.
אבל בכל מקרה לא השתמשתי בו גם כשהיה.
ואם אהיה חייבת שולחן פשוט לא אשב בחדר שלי. ויש לי גם משרד, בכל זאת.

ותליתי את הציור. ושמתי את המנורה. והחדר נראה יותר מגניב.
אבל עדיין המראה הענקית והמעיקה הזאת.. אבל אין מה לעשות. מתישהו אמצא מראה.

ואז הלכתי לסופר לעשות קניות.

וכמובן שאיך שנכנסתי פגשתי את הסיגל בלשיין הזאת שהתחילה לדבר איתי בעברית. וזה ממש מבלבל אותי הסיפור הזה. אני לא יודעת איך לענות.. אז אני עונה בכל מיני כאלה "היי", "אוקיי" נייטרליים :)))
מזל שהבת שלה הייתה איתה והבת כנראה יודעת רק אנגלית כי היא עברה לאנגלית כדי לדבר עם הבת.

בכל מקרה,
ניסיתי לחשוב יצירתי אז הייתי שם די הרבה זמן ועברתי בכל המעברים וקניתי כל מיני דברים.
ואז פתאום ראיתי את הדבר המגניב הבא:



כבר שנים על שנים שאין לנו את זה בארץ. אבל פה יש! ועוד בהשגחת הרב ממאנשעסטער.
והמשכתי להסתכל על המדף הזה.. ויש שם כל מיני קליק... ומקופלת.. ומסטיק מאסט.. וכל מיני דברים ממש ישראלים כאלה. ואני אומרת לעצמי בתסכול, אשכרה יש פה מלא דברים ישראלים, לא יכול להיות במבה??



!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לא ברור איך לא ראיתי את זה בכל הביקורים הקודמים!!!
כמובן שקניתי לנסות. מעניין אם זה אותו הדבר. כי האריזה שונה לגמרי.

וכשניגשתי לקופה לשלם, ראיתי שלבחור שלפני יש ביד.. מראה! בדיוק כמו שאני צריכה!
שיו.
אז הלכתי שוב לאיזור שיש את כל הדברים לבית (שהייתי בו כבר קודם) לחפש את המראה. עברתי שם קודם בצורה די יסודית אז לא ממש הבנתי איך פספסתי את זה. אבל למרות שעברתי שוב וחיפשתי בכל מקום, לא מצאתי.
בסוף שאלתי מישהו והוא הראה לי איזו קופסה שהייתה איפשהו שהיו בה מראות כאלה. ב-10 דולר. כמעט כמו שיארד סייל! רק לא בסגנון עתיק/מעץ כזה כמו שאפשר לצפות למצוא ביארד סייל.

ללכת עם זה הביתה היה קצת מאתגר, אבל הסתדר בסוף.

בעקרון זו מראה שבאה עם ווים כאלה לתלות על הדלת.. אבל תליתי אותה על הקיר עם דבק דו"צ ובווים והברגים האלה לא השתמשתי בכלל.

ועכשיו החדר שלי נראה ממש נחמד.
יש עוד דברים שדורשים שיפור אבל אין ספק שזה הרבה יותר טוב.
ובקרוב יגיעו לי עוד פוסטרים שהזמנתי ואז גם הקיר מעל המיטה לא יהיה כל כך גדול וריק.

ועכשיו אני יושבת פה ומסתכלת בספר שלי על טורונטו ומסתכלת במפה וחושבת מה אני אעשה מחר.
בטח אוציא מלא כסף...
כל מה שאני עושה פה זה להוציא מלא כסף. אה, ולשתות אלכוהול.
בינתיים.

וגם ביום שני אין לימודים כי זה לייבור דיי.
כאילו, מה זה אין לימודים. אני לא אמורה ללכת לבי"ס. אבל כנראה שמה שאעשה זה אשאר בבית ואקרא חומר של לימודים.


וסך הכל מגניב.
י

A promise to return

העניינים מתחילים להתחמם.

טוב, אולי לא ממש.
עוד שבוע וחצי מתחילים הלימודים. הלימודים של תואר ראשון מתחילים כבר שבוע הבא, כלומר שאני מתחילה לתרגל שבוע הבא. (אם לא תהיה שביתת מתרגלים, כנראה שלא תהיה)

אתמול הייתה לי שוב שיחה עם רובן. היה מעניין. דיברנו על זה שכרגע אין ממש טעם שאשכרה נביא ג'וקים מאיפשהו כי בכל מקרה יקח עוד די הרבה חודשים עד שאני אוכל להתחיל לעשות ניסויים. לא הולך להיות לי המון זמן מיותר. יש מצב שרק בקיץ בכלל אתחיל ממש לעשות ניסויים. אבל נראה.
דיברנו גם על עוד דברים אבל זה בעצם העיקר.

אתמול פגשתי גם את המרצה שמעביר את הקורס שאני מתרגלת. אני חושבת שהוא קוריאני או משהו. נראה לי שזה יהיה קורס מעניין.
הוא נראה לי קצת חרד מזה שאני מתרגלת את הקורס שלו. הוא שאל אותי אם אני בטוחה שאני מתרגלת את הקורס הזה וכו'.. הבנתי שהוא מרצה יחסית חדש ושהוא רגיל שהמתרגלים שלו מכירים את הקורס כבר (לקחו אותו בתואר ראשון או משהו). אבל הוא יחיה. לא נראה לי שזה יהיה בלתי אפשרי, אפילו אם הרקע שלי בנוירוביולוגיה יכול להיות נרחב יותר.

והיום הלכתי ל
ל
וואי, ממש מסובך פה עם העברית והאנגלית. בעיקר מאז שהעברתי את הממשק של הבלוג להיות באנגלית. אבל גם קודם זה ממש לא עבד כמו שצריך. אז נעשה תעתיק. היום הלכתי לפריידי סושייל, שזה משהו של המחלקה לפסיכולוגיה, שכולם נפגשים באיזה חדר בבניין ומביאים בקבוקי בירה וכל בקבוק עולה דולר וסתם יושבים ושותים בירה. מחלקה משעשעת..

ראיתי מודעה לאיזה יארד סייל שיש מחר איפשהו וחשבתי ללכת. אבל האמת שנראה לי שזה יחסית רחוק, וגם אם אני אמצא שם משהו אני לא ממש אוכל להביא את זה הביתה. אבל נראה, אולי אלך בכל זאת. נגלה עד כמה זה רחוק.. זה באיזור איפה שרובן גר, אבל אולי זה יחסית יותר קרוב לפה.
אולי יהיה מעניין גם אם אני לא אמצא מה לקנות. אני אוהבת מכירות כאלה, שאנשים מוכרים את התכולה של הבית שלהם בגרושים, זה כיף.

ביום ראשון אולי אסע לטורונטו סתם לטייל.
טורונטו כל כך קרובה שברור לי שאני אצטרך להכיר אותה יחסית טוב. לא גרים ליד עיר כזאת גדולה ומגניבה בלי לבקר בה. אז קניתי כרטיסיה של 10 נסיעות לשם. אני אדאג להשתמש בכולן במשך שנתיים. זה סה"כ 5 פעמים לנסוע הלוך חזור.

אה!
והפוסטר שלי הגיע.
איכשהו הוא גם ישב למעלה בגליל שלו לפחות יום שלם בעודי מסתכלת עליו ולא קולטת בכלל מה זה..
עד שפתאום נפל לי האסימון.
לכל הסקרנים, הנה הוא:






לא יודעת, אני ממש מתה עליו. איך שראיתי אותו ידעתי שאני צריכה אותו.
למרות שאולי הייתי בוחרת פוסטר של הופעה אחרת, לאו דווקא של קולדפליי, אבל בכל זאת יש שם את סנו פטרול (שזה איך שמצאתי אותו), ואי אפשר להתעלם מהרלוונטיות שלו עבורי.

נלס הכין יוגורט.. ויצא ממש מגניב. נראה לי מגניב להכין דברים כאלה לבד. אמרתי לו שפעם הבאה שיראה לי איך הוא עושה את זה.. זה טיפה התעסקות וצריך לקנות כמה דברים, אבל זה די מגניב. בינתיים אני אמשיך לקנות דליים של יוגורט בסופר. חבל שבארץ אין דליים.

בשבוע האחרון היה מזג אויר ממש מעולה. מסתבר שהיה פה קיץ לא משהו, וכולם נורא מרוצים מזה. האמת, זה כיף. כי ממש לא חם, פשוט נעים. ככה קיץ צריך להיות.. זה ממש כיף.

וזהו. לא עסוקה יותר מדי. אבל משתדלת להנות מזה עד כמה שאפשר.

המשימה הבאה - לקנות בגד ים.
י

A disquiet follows my soul

אני לא מעדכנת כל כך לאחרונה.

איכשהו איבדתי קצת את הטעם בלכתוב כל דבר שאני עושה.

ג'ק עזבה היום בבוקר ואתמול בלילה כבר הגיע השותף החדש. קוראים לו נלס.
הוא נראה די נחמד. מתחיל תואר שני בהנדסה כימית או משהו. זה מצחיק כמה הם ילדים פה כשהם מתחילים תואר שני.

לא יודעת, כל המירוץ הזה, אני לא מקנאה בהם שהם מתחילים תואר שני בגיל 23-24. מה הלחץ...
לפחות מריפייר ואיקבל יותר מבוגרים ממני, שזה משהו שלא ציפיתי לו. אבל שניהם כבר כמובן מסיימים דוקטורט.
משעשע.

קיבלתי היום צ'קים וכרטיס אשראי. זה משונה.
בכלל, כל הסיפור עם קרדיט קארד ודביט קארד מאוד משונה ומבלבל.
הרעיון שאני צריכה לשלם ידנית כל חודש את החשבון של הכרטיס אשראי.. מוזר. אני מקווה שלא אשכח.
תכל'ס אין באמת צורך להשתמש בו יותר מדי. בחנויות וכאלה אפשר לשלם עם השני.
צ'קים קיבלתי מלא והם הזויים. וגם עלו לי מלא כסף. מעצבן.
ואין להם בצד כזה מקום לרשום לעצמי מה הצ'ק הזה היה. הם לא שמעו על זה פה?
איך אני אדע אח"כ מה שילמתי...
טוב, אני מניחה שאני בכל מקרה אשתמש בהם רק כדי לשלם שכ"ד.
אלוהים יודע מה אני אעשה עם 4 פנקסים שלמים. אבל זה מה יש.

אני והאופניים נהיים חברים טובים. אתמול ושלשום יצאתי לרכיבות ארוכות.
(כמו שראיתם בתמונות)
אין לי תמונות מהרכיבה אתמול, אבל גם זה היה במקום קצת פחות פסטורלי (יחסית).
זה עדיין היה שביל מגניב כזה דרך יער..

אני מחכה שיתחילו כבר הלימודים.
כל מה שאני עושה כל היום זה לקרוא דברים.

יש לי קצת בעיה עם תפיסת הזמן.
אני מרגישה שאני פה המון זמן כבר. אני מרגישה שהיום שהגעתי לפה היה לפני ממש הרבה זמן.
אני מרגישה שפעם אחרונה שהייתי בארץ הייתה לפני חודשים.
זה קצת מוציא אותי מאיזון ההרגשה הזאת.
תחושות שלא תואמות את המציאות.

ואני ממש רוצה שהפוסטר שהזמנתי יגיע.
והיום ניסיתי להזמין את הפוסטר השני שאני רוצה אבל גיליתי שבכל מקום רוצים ממש המון כסף משלוח על זה..
חשבתי שלגור בקנדה יהפוך דברים כאלה לפשוטים יותר.
באמזון בכלל לא רוצים לשלוח לקנדה! זה ממש מוזר...
נראה איך אני אסדר את זה.. מבאס לשלם משלוח כמחיר הקניה..

ואני רוצה מראה.
כשתהיה לי מראה נורמלית ואת שני הפוסטרים, זה כבר ישפר את החדר.
הייתי רוצה לתלות עוד דברים אבל האמת שאין לי מושג מה.
אולי אני צריכה לקחת איזה אחה"צ ופשוט להסתובב לחפש חנויות ולגלות יותר מה יש פה באיזור.
הבעיה שזה סיבובים ארוכים עם האופניים (ברגל זה בכלל יקח שעות) אז אני אצטרך להשקיע בזה די הרבה זמן.
אולי מחר.
י

I just want to let time go.

You won't see me

אין לי יותר מדי מה לספר כרגע.

אבל העליתי תמונות חדשות. אותו אלבום, תדלגו על כל מה שכבר ראיתם וכך תגיעו למה שעוד לא ראיתם.
י

http://picasaweb.google.com/falcBayliss

Finer feelings

לא עדכנתי די הרבה זמן. לא כי לא היה מה, האמת. אלא כי לא היה זמן.
אני בדר"כ מעדכנת פה בלילה לפני שאני הולכת לישון, וביומיים האחרונים זה פשוט לא ממש התאפשר.

אבל ננסה לחזור אחורה ללפני יומיים ולראות מה קרה בזמן הזה.
היום יום שבת. בעלת הבית אמורה להגיע לתקן איזה משהו בחדר שלי, לשים איזה פאנל. אז אני מחכה לה. מוזר לי לא ללכת לבי"ס איכשהו. ואפשר לחשוב כמה זמן אני כבר רגילה ללכת לשם כל בוקר....

בכל אופן, יום חמישי.
לצערי יש מצב טוב שאשמיט כל מיני פרטים כי זה היה כבר די מזמן.
ביום חמישי הלכתי בבוקר לבי"ס והתחלתי (או המשכתי?) לקרוא את מה שאני צריכה. באיזשהו שלב רובן בא ודיברתי איתו על זה שאני צריכה להשיג את הכרטיס כניסה למעבדות ויש עם זה איזו בירוקרטיה מעצבנת כי אלה מעבדות בעלי חיים בעקרון, וצריך לעבור איזה קורס מעצבן כלשהו כדי לקבל את הכרטיס הזה.
אבל אני לא עובדת עם בעלי חיים... כלומר, אף אחד לא באמת מחשיב חרקים כבעלי חיים מהבחינה המדוברת.
אז איך משיגים בכל זאת כרטיס?

אז התחילה טופסיאדה שכזאת שאף אחד לא ידע לגמרי מה הקטע שלה. ובסופו של דבר הייתי צריכה לגשת למקום שבו מוציאים את הכרטיסים וכו' כדי לברר מה אני צריכה לעשות.
עכשיו. המקום הזה, כנראה בגלל שהם מפחדים מטרור מצד אנשים שנגד ניסויים בבע"ח, הוא המקום הכי מוסתר בעולם (בערך). אף אחד לא ידע בדיוק להסביר לי איך מגיעים לשם, וכל מה שידעתי זה שאני צריכה לעבור דרך הקפיטריה בבית חולים וללכת שמאלה ושתהיה דלת שכל מה שיהיה לידה זה כפתור אינטרקום וזהו. ואין שילוט ואין סימון ואף אחד לא יודע כלום.

אבל. הבעיה היא, ש"לעבור דרך הקפיטריה" זה משהו שהוא קצת מעורפל. כי יש 3 דרכים לעשות את זה. אז כמובן שהלכתי אחת אחת, והלכתי בכל מיני מסדרונות, ושאלתי כל מיני אנשים, וחיפשתי כל מיני דלתות עם אינטרקומים.... ולא מצאתי. בסוף, בדרך האחרונה שניסיתי, הסתובבתי די אבודה עד שאיזה רופא (או לא יודעת מה הוא היה) שאל אותי אם הלכתי לאיבוד.
כשאמרתי לו מה אני מחפשת הוא כמובן לא ממש ידע, אבל אמר לי שהמסדרון שאני בדיוק לידו זה זה המסדרון של בע"ח, ושיש שם דלת עם באזר. יש! דלת עם באזר! זה מה שאני צריכה! (כן כן, זה מה שאמרתי לו....).
בקיצור, אחרי תחקור באינטרקום הכניסו אותי. אבל לא קיבלתי כרטיס עדיין, כי צריך לברר מה בדיוק אני צריכה לעשות בשביל זה ונגלה בהמשך ולקחו את הטופס וזהו. ביי.

אחרי זה לא קרה שום דבר מרגש. באיזשהו שלב הלכתי הביתה וב-5:30 חזרתי לאוניברסיטה לפגוש את זאק וקורין כדי לרכב על האופניים לבית של רובן למסיבה הזאת.
במסיבה היה ממש נחמד (יחסית לזה שהזהירו אותי שיהיה מוזר ולא יודעת מה). היו שם גם סטודנטים וגם פרופסורים, והיה שלב שכל הסטודנטים היו בסלון וכל הפרופסורים + זאק ואני במטבח. והם היו מגניבים. הפרופסורים שם ממש נחמדים כאלה. לפחות בינתיים.. נראה איך הם מלמדים.
ופגשתי את אשתו של רובן. שזה הקטע הקצת מוזר.. היא ממש נחמדה. אבל היא נראית.. בגילי או משהו. אני די בטוחה שהוא התחתן עם סטודנטית. אני יודעת שהיא לא הייתה סטודנטית שלו אלא של מישהו אחר במחלקה.. אבל עדיין. אני חושבת שהיא צעירה ממנו ב-20 שנה. אבל למי אכפת. היא ממש נחמדה והם נראים מאושרים ביחד וזה מה שחשוב, תכל'ס.

ושתינו די הרבה יין. ואז היינו צריכים לרכב חזרה על האופניים. אבל היה קריר כזה כי היה לילה והיה נעים. כולם פה יודעים לרכב על אופניים בלי ידיים ורק אני בקושי יד אחת יכולה לעזוב. צריך להתאמן על זה. אני יכולה לעזוב יד כל עוד אני לא צריכה לדווש. ברגע שאני מדוושת זה לא ממש עובד יותר.

ואז כבר היה די מאוחר עד שחזרתי ועוד דיברתי קצת עם מריפייר ואז כבר הלכתי לישון.

יום שישי.
גם בסימן הבירוקרטיה להשגת הכרטיס הארור.
ניסיתי קצת לקרוא מה שאני צריכה, אבל קיבלתי מייל שאני צריכה לעשות איזה קורס אונליין בשביל להשיג את הכרטיס. אז ישבתי על השטות הזאת שהייתה די מעצבנת ולקחה לי יותר זמן ממה שהייתי רוצה. וגם די אכלה לי את הריכוז. אז יצא שלא עשיתי המון בבוקר. קראתי קצת פה ושם. ובאיזשהו שלב יצאתי לרכב איזה חצי שעה על האופניים, עשיתי שוב את העליה שעשינו יום קודם ועוד קצת סיבובים.
והיה כיף, למרות שטיפה קשה כי אני לא בכושר עם האופניים. זה קטע איך כל דבר דורש כושר אחר לגמרי. יש דברים שאני יכולה לעשות שעה ואפילו לא להתנשף, אבל אופניים מעלות לי דופק ממש מהר. שזה מה שכיף, האמת.

אחרי שחזרתי כבר לא ממש היה צ'אנס לעשות שום דבר אז פשוט התקפלתי והלכתי (לא לפני שהייתי צריכה לפקסס עוד איזה דבר למתקן בע"ח הזה. אבל לפחות קיבלתי אישור על הקורס וביום שני בבוקר אלך לשם לעשות איזה סיור ואקבל את הכרטיס) (אני לא ממש מחכה לסיור הזה. יש סיבה שבחרתי לעבוד דווקא עם חרקים).

בכל אופן.

עבר עלי ערב די אמוציונלי.

והייתה לנו מסיבה בבית, אז באיזשהו שלב עליתי אליה וגיליתי שאני דווקא מכירה כבר את רוב הנוכחים וגם את אלה שלא הכרתי היה נחמד להכיר. וג'ק משום מה החליטה שהיא מנסה לשכר אותי, וכל הזמן הביאה לי עוד ועוד בירות. היא חמודה, ג'ק, עצוב שהיא עוזבת.

נראה שרוב מה שאני עושה פה בינתיים זה לשתות אלכוהול......

ויצא שירדתי לחדר שלי שוב רק באיזה 2:30.

וזה כנראה כל מה שקרה.

ועכשיו אני יושבת פה ומחכה שבעלת הבית תבוא, ואלוהים יודע מתי זה יקרה. ויש כל מיני דברים שאני רוצה להספיק לעשות בסופ"ש הזה, אבל לא נראה לי שתהיה לי בעיה להספיק אותם.
אבל אשמח אם בעלת הבית כבר תבוא. כי אני צריכה גם לשלם לה על ספטמבר.

ויש פה כל מיני דיבורים על שביתה, לא יודעת של מי בדיוק. אז לא ממש ברור מה יהיה. יהיה מצחיק אם תהיה שביתה. דווקא כשאני פה. אני לא יודעת איך בדיוק זה ישפיע עלי.

אבל כמו עם כל דבר.... נחיה ונראה.
י

Four, three, two, one - I'm letting you go

נראה לי שהבלוג הזה יהיה יותר כמו יומן כי האמת שאני לא יודעת מי בכלל קורא פה עדיין.
אבל לא נורא, עוד שנתיים אני אשמח שכתבתי.

היום היה יום די מלא. הלוואי וכל הימים היו כאלה, זה לא משאיר זמן למחשבות להפוך לקאונטר פרודקטיב.

ירד גשם על הבוקר מה שלא אפשר לי כל כך לנסוע באופניים לבי"ס, אז הלכתי ברגל. יכולתי לחכות עוד שיפסיק, אבל ידעתי שזה היום שרובן (ראובן? אני באמת לא יודעת איך לכתוב) מגיע ורציתי להיות שם כשהוא בא לחפש אותי. ולא ידעתי מתי זה יהיה. ובכל מקרה רציתי להתחיל לקרוא דברים.

אז הלכתי בגשם אבל לא היה נורא. אני צריכה לקנות מטריה כי שלי די עלובה.

בבי"ס לא קרה שום דבר מיוחד. קראתי קצת דברים, הלכתי לספריה לקחת איזה ספר שרובן אמר לי שכדאי שאקרא בו, הקשבתי עם האחרים לאחד שעוזב עוד מעט מתאמן על ההגנה על התזה שלו.. ומגוון שטויות אחרות.
ואז רובן בא.

ובואנה. הוא מגניב. לא יודעת אפילו להסביר למה. וזה לא שדיברנו המון. ישבנו במשרד שלו ודיברנו קצת. לא יותר מדי על מחקר בשלב הזה, על דברים בכלליות. לא יודעת, הוא ממש מגניב בעיני. נראה לי שנסתדר. אפשר לקוות. כשיצאנו מהמשרד שלו הוא אמר שאנחנו יכולים לדבר עברית מדי פעם, אז אמרתי לו שמתי שהוא רוצה.. אבל שבכל מקרה גם אותי זה יבלבל.

ובכלל, אני נתקלת בהרבה יותר אנשים שיודעים עברית (לפחות קצת) ממה שאי פעם חשבתי שאתקל פה. כשהייתי עם רובן פגשנו במסדרון עוד פקולטי אחד ורובן כזה אמר שהוא יכול לדבר איתי בעברית, אז האיש אמר כן בטח וספר עד שלוש בעברית ואז אמר עוד איזה מילה.. שכחתי כבר. ונתקלתי שוב בעברית בערב, אבל אגיע לזה.

ב-2 הלכנו לשמוע את ההגנה של הבחור הזה שמסיים עכשיו שקוראים לו סאצ'ין והיה מעניין. ואז הלכנו לשתות בירה בפיניקס שוב. לחגוג את סיום המאסטר שלו. מחר יש מסיבה בבית של רובן לכבוד אותו מאורע.

ואזזזזז... חזרתי הביתה. והתכוונתי לקחת את האופניים ולצאת לטיול. אבל כשחזרתי ג'ק אמרה שהסרט שרצינו לראות ב-6:45 וצריך לצאת ב-6:15, השעה הייתה כבר 5:30 אז לא ממש היה טעם לעשות שום דבר. אז הלכנו לסרט החדש של טרנטינו שאין לי מושג למעשה איזה שם נתנו לו בעברית, אבל היה ממש מגניב.
ואז גם איקבל שהיה בסרט עם חברים שלו הצטרף אלינו והלכנו לאכול אוכל סיני כלשהו. שהיה נחמד.
אה, ובסרט הייתה גם הסיגל הזאת מאתמול עם אח שלה ובעלה, ובעלה אמר לי "ברוכים הבאים" בעברית ועניתי תודה באנגלית. לא ברור.

וזהו, נגמר היום. זה קטע, עשיתי היום הרבה אבל אין כבר יותר מדי מה לספר איכשהו. כך שיצא תיאור יבש ומשעמם משהו של הליכות מפה לשם שעשיתי היום. וזה מה יש.


ומבחינה מסוימת דווקא היום זה סוף תקופה.
י

Make this go on forever

הממשק של הבלוג הזה מעצבן משהו. אני מתנצלת מראש על כל מיני בלגני עברית/אנגלית/סימני פיסוק שהוא עושה לי. אני מתחרפנת מזה. אני חושבת שמה שהכי מחרפן זה שאני בודקת את הדברים בתצוגה מקדימה, וזה בסדר, ואז בבלוג עצמו זה לא! מה הקטע עם זה??

עדכון קצר.

אז היום בבוקר נסעתי להשיג את מספר הביטוח הלאומי הידוע גם כ-SIN. (סימבולי! סתם לא.)

כל הזמן הזהירו אותי שהצד המזרחי של העיר ממש מגעיל וממש לא כדאי להסתובב שם ושאני לא אתקרב לשם וכו'. אבל המשרד הזה שהייתי צריכה להגיע אליו - זה איפה שהוא. אבל האמת שלא דאגתי יותר מדי. כל הקנדים הטובים האלה, אני בטוחה שהם בחיים לא הסתובבו בשכונת התקווה.
כאילו, זה בכל זאת המילטון פה.

בשביל להגיע לשם יכולתי או לקחת אוטובוס לדאונטאון ועוד אוטובוס משם, או להגיע איכשהו אחר לדאונטאון. בכל מקרה, האוטובוס משם. בסוף נסעתי לשם באופניים, מה שהתברר כחוויה טיפה מפחידה כי עשיתי כמה החלטות לא טובות. מזמן לא נסעתי באופניים בעיר. הדרך חזרה כבר הייתה יותר טובה.
וחדשות טובות! סוף סוף מצאתי את הדאונטאון האמיתי. בטיול הקודם בדיוק פספסתי אותו (ובכל מקרה היה יום ראשון, האמת). המקום שממנו הייתי צריכה לקחת אוטובוס היה ממש דאונטאוני שכזה עם חנויות והכל. עדיין טיפה עלוב.. אבל לפחות קיים.

זה משהו שאנשים לא חושבים עליו (ואני חושבת עליו הרבה, דווקא), אבל אחד הדברים הכי מסובכים בלהגיע לעיר זרה זה אוטובוסים. איפה משלמים? איך משלמים? מה מקבלים? איך זה עובד? בכל עיר בעולם זה חייב להיות אחרת. אבל האמת שהפעם לא חשבתי על זה יותר מדי. איקבל (השותף) הציע לי שכשאני עולה ומשלמת לבקש משהו שנקרא טרנספר וזה יתן לי את הנסיעה הבאה חינם אם היא תוך שעתיים. שווה לנסות, בכל מקרה.
אז אני עולה לאוטובוס, ויושב נהג עם קוביה גדולה לידו שכתובים עליה כל מיני דברים ויש בה כל מיני חורים ובאמת שרק אלוהים בכבודו ובעצמו (ואולי גם הנהג) יודע מה עושים עם זה.
לפחות ידעתי מראש שהנסיעה עולה $2.40, אז כמו ילדה טובה הכנתי מטבע של שני דולר ועוד שני קווטרים (זה מה שמצאתי בארנק באותו רגע). עליתי, הסתכלתי על הדבר הזה, ועשיתי לנהג תנועה כזאת של "אין לי מושג מה לעשות". אז הוא הצביע על איזה חור, הכנסתי לשם את הכסף, והוא עושה לי, זה לא מחזיר עודף, רק כסף מדויק.
ואני כאילו.. מה.
1. מה הקטע, ומה עם אין לי?
2. אוקיי, אבל כבר הכנסתי, אז מה עכשיו?

ומאחורי נהיים אנשים. אז פשוט עשיתי תנועה כזאת של לא משנה. כי זה רק 10 סנט. ואז הוא כזה אומר חצי לעצמו
You don't need a transfer, OK
ונותן לי כרטיס. ואני חושבת לעצמי: מה. אבל פאק איט. הוא כבר עם האיש הבא. לא משנה. בקרוב יהיה לי נסיעות באוטובוס בחינם. קיוויתי רק שהבירוקרטיה הקנדית היעילה תאכזב אותי קצת וכל הסיפור יחד עם הנסיעה יקח יותר משעתיים וככה לא ארגיש שהפסדתי.
הנסיעה הייתה יותר קצרה משציפיתי (25 דקות בערך), ולקראת סופה פתאום קלטתי שהתכוננתי יפה מאוד לנסיעה לשם (בדיקת לו"ז, תחנות וכו') אבל שכחתי לחלוטין שצריך גם לחזור. לא בדקתי כלום על זה. טוב נו, זה בטח אותו קו. ובטח תהיה שם תחנה בצד השני. ואני כבר אנחש איפה לרדת זה לא מסובך. יופי.
אז אני יורדת מהאוטובוס באמצע שום מקום. אני יודעת שאני בפינת הרחוב הנכונה, אבל אין שם כלום.. יש כניסה.. יש מפעל הזוי.. יש מן פלאזה כזאת הזויה.. ואז ראיתי מרחוק שבפלאזה יש אולי שלטים של משהו שנראה אולי רשמי איכשהו. אחרי שחיכיתי שעה שיתחלף הרמזור הולכי רגל לירוק (אה, אופס, יש כפתור..............) הצלחתי להגיע לשם וזה באמת היה שם! ווהו!

כמובן שהבירוקרטיה הקנדית לא אכזבה והמקום היה כמעט ריק. אמנם מיד אחרי התחיל פתאום להתמלא ונהיה תור (עצום, של איזה 3 אנשים כל פעם, משהו לא מהעולם הזה), אבל כשאני נכנסתי היה כמעט שומם. מפה לשם קיבלתי את המספר מאוד בקלות. הכרטיס ישלח בדואר מתישהו. Mission accomplished.

הדרך חזרה לא הייתה בעייתית. ירדתי קצת מוקדם מדי מהאוטובוס אבל זה נתן לי הזדמנות ללכת קצת באיזור. ומצאתי קניון! עם חנויות! והכל!
מצאתי מצעים באיזה 11 דולר אז קניתי את הסט הכי פחות מכוער שהיה שם (והוא די מכוער :( ). ורק אחרי זה חשבתי שמה עוזר לי סט אחד בלבד... אבל לא נורא. וקניתי בטריות נטענות ומטען (הסט השלישי שלי כבר, מה יהיה). דווקא יש לי את המטען של ה-GP מהארץ, אבל למרבה הצער נראה שלא שמעו על זה פה ופשוט אין לקנות בטריות כאלה. נו טוב.

אופניים חזרה. הביתה. לבי"ס. שום דבר מרגש שם. שום דבר מרגש בבית.

אבל מריפייר מצאה לי כבל לחבר את הטלויזיה לכבלים אז שמתי את הטלויזיה בחדר. בינתיים על ה"שולחן כתיבה" שלי, אבל מחר אקח איזה משהו מהגרג' ואשים אותה עליו. למרות שלא נראה לי שאשתמש בה יותר מדי. גם היא עושה צפצוף מעצבן וגם לחלוטין אין מה לראות. מדהים. אבל נחמד שיש.

ומחר רובן אמור להגיע. יהיה מעניין לפגוש אותו.

אה, שכחתי לספר שבבי"ס פגשתי עוד פקולטי אחת שגם הסטודנטים שלה יושבים בחדר שאני בו, שקוראים לה סיגל בלשיין. ושמעתי את השם כבר כמה פעמים בימים האחרונים והיה לי די ברור שגם היא חייבת להיות קשורה איכשהו לישראל, כי אני לא מכירה הרבה קנדיות בשם סיגל. אז באמת היא שאלה אותי מאיפה אני ואמרתי לה ואז היא אמרה בעברית שהיא יודעת קצת עברית אבל לא הרבה כי היא לא בארץ מאז שהיא בת שנתיים או משהו כזה.
ואני עניתי באנגלית... כי לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי.
והיא אמרה לי (באנגלית כבר) שהיא כל הזמן רוצה לדבר עברית עם רובן והוא לא מוכן בשום אופן ואומר לה שהוא לא זוכר או משהו כזה.. שזה בולשיט (זה היא אמרה, אבל זה כמובן נכון). עאלק לא זוכר. הבן אדם חי בארץ עד גיל 30 או משהו. לא ברורה הבדיחה.
אז אמרתי לה שאני מוכנה לדבר איתה בעברית אם היא רוצה. לא נראה לי שהיא יודעת הרבה בכל מקרה.

תכל'ס אין לי בעיה עם זה שהוא לא מוכן לדבר עברית. לי זה עדיף, כי לברוח לעברית סתם יבלבל אותי וגם לא יעזור לי בכלום כי הכל בכל מקרה צריך להעשות באנגלית. אבל זה מוזר.............................

טוב, זה לא היה כל כך קצר. מדהים כמה אפשר לקשקש על כל כך מעט עשייה.
י

Main titles

לא כתבתי יומיים. בעיקר כי אתמול (יום ראשון) לא עשיתי יותר מדי. אז לא ממש היה על מה לכתוב.

מה שכן עשיתי אתמול (יום ראשון - טוב סתם), זה הליכה ממש ארוכה על הבוקר. הלכתי לאיזה שביל אופניים/הליכה כזה שמריפייר הראתה לי מתישהו על המפה ופשוט המשכתי עליו עוד ועוד ועוד. השביל היה ברובו לאורך אגם עם אווזים וברבורים ושאר עופות. אלה מראות שכל כך לא רגילים לראות שזה פשוט לא נקלט איפשהו.
אבל זה היה כל כך יפה שפשוט המשכתי והמשכתי, וכל הזמן חשבתי שאחרי זה יהיה צריך לחזור את כל זה וכל פעם המשכתי עוד. וגם ידעתי שלא ממש יבוא לי לחזור כמו שבאתי, אבל שלא הבאתי איתי מפה ככה שיש לי רק רעיון כללי איפה אני.
בסופו של דבר הגעתי לסוף השביל והחלטתי שאני לוקחת סיכון ומנסה לחזור דרך העיר. ניווטתי לפי השמש (כן כן!) כדי לנסות ללכת דרומה ואז מערבה. לא היה ברור לי איפה אני והאיזור היה נראה טיפה מפוקפק אבל המשכתי לכוון לכיוון שנראה לי, ואחרי משהו כמו 20 דקות של דרמה, הצלחתי למצוא את מיין סטריט שמוביל אותי ישר הביתה.
כל הסיפור לקח משהו כמו שעתיים וחצי.

וחוץ מזה לא עשיתי הרבה.

היום בבוקר הלכתי לאוניברסיטה.
עשיתי קצת טופסולוגיה וקיבלתי מפתחות וכרטיס לבניין. עדיין לא קיבלתי את הכרטיס שמאפשר כניסה למעבדות כי אני צריכה לעבור משהו שנקרא אנימל טריינינג, שכנראה לא אצטרך לעשות בכלל כי אני לא באמת עובדת עם חיות. אבל ככה זה בינתיים עד שראובן יגיע. רובן, בעצם.

במעבדה פגשתי את זאק שעובד איתי במעבדה והיה מאוד נחמד. דיברנו קצת על כל מיני דברים, ואז הלכתי לקנות אופניים.
לא היו הרבה אופציות, הייתי צריכה לבחור בין 3 גרוטאות: כחולה, לבנה וורודה. בסופו של דבר זה נפל לפי מה אפשר יהיה לכוונן הכי הרבה שיתאים לגובה שלי. בואו נגיד שלא בכיתי שאלה היו הורודים. אבל זה בהחלט היה במקרה.
אבל מה, לא היה להם מנעול. נגמרו. בכלל כל ה"חנות" הזאת זו בדיחה. זה סתם כזה בייק וורקשופ באוניברסיטה. עם כל מיני בחורים צעירים שמתקנים אופניים. אבל זה מאפשר לקנות אופניים ב-50 דולר אז אני בטח לא מתלוננת. וגם אם משהו מתקלקל הם מתקנים בדר"כ בלי תשלום בכלל.
אבל לא היה מנעול, ככה שזאת בעיה. כי למרות שהאופניים שלי לא מאוד דיזיירבל (ורודים, ישנים ולגמרי משומשים), עדיין אם לא אקשור אותם הם כנראה יעלמו. אז השארתי אותם בינתיים שם וצעדתי למקום שיש חנות אופניים כדי לקנות מנעול. אז עכשיו יש גם מנעול. ויש לו חלק שממש ממש אין לי מושג מה אני אמורה לעשות איתו............... אבל טוב נו.

אחרי כל הסיבובים האלה חזרתי למעבדה ואז גם קורין הגיעה. שהיא עוד אחת שאיתי במעבדה וגם חמודה. היא לקחה אותי לסיור נוסף במעבדה (בבוקר הלכתי עם זאק אבל זה היה סיור של 2 דקות) והראתה לי את כל הזבובים שלה וכל מיני דברים. הזבובים מה זה חמודים. כשהם במיכלי פלסטיק. כשהם בבית הם סתם ברחשים.

ואז הם הזמינו אותי לבוא איתם לשתות באיזה מקום שהוא במקרה מעל החנות אופניים. ונראה לי שקוראים לו הפיניקס אבל מי זוכר. והיום שם הרבה צרעות וניסיתי לתפוס תמונה של זאק (שהוא איש דבורים) עם צרעה עליו (מה שקרה כמה פעמים) כי זה מגניב, אבל לא ממש הצלחתי. והיה מאוד נחמד. הם שניהם יותר לעניין משצפיתי שיהיו. אבל נראה מה יהיה.

ואז נסעתי באופניים הורודים והמגניבים שלי הביתה. אני כמעט מרגישה שאני צריכה לתת להם שם. אבל זה אולי קצת מוגזם. נראה מה יבוא לי.
בערב לא עשיתי שום דבר מיוחד. הייתי לבד בבית רוב הערב.
ומחר בבוקר אני צריכה לנסוע לאיזה חור במזרח העיר כדי לנסות להשיג:
Social Insurance Number
או בעברית צחה, מספר ביטוח לאומי. אני מתכננת לנסוע באופניים למרכז העיר ולקחת משם אוטובוס. ויהיה כיף חיים. בירוקרטיה קנדית קטנה עלי לא משנה מה. שום דבר פה לא יכול להתקרב לחוויה של ביטוח לאומי בארץ.... אפילו אם זה בחור במזרח העיר שזה איזור שלא אמורים להגיע אליו (משהו ברמה של הארלם כנראה, בקנה מידה המילטוני).

והעליתי קצת תמונות שאפשר לראות פה

http://picasaweb.google.com/falcBayliss

והזמנתי פוסטר סופר מגניב לחדר מאיביי שניתן לקוות שיגיע מתישהו. וזה יהיה כיף. וכשהוא יגיע אני אזמין עוד. ובסוף החדר יהיה מממממממממממממ-גניב ברמות על. חכו ותראו.

My descent into madness

עוד יום ארוך. אם כי ברמות אחרות. וגם לא באמת כזה ארוך. כשחושבים על זה.

אבל משום מה קשה לי לשחזר אותו בכתיבה יותר מאת הבלגן ששחזרתי אתמול.

אני כרגע הולכת לעדכן כל יום. כי רק עכשיו באמת יהיה מעניין לעדכן כל יום. וכי אחרת ישאלו אותי יותר מדי שאלות, גם.

קמתי מוקדם יחסית, כיאה לזה שהלכתי לישון ב-10. והחלטתי שאני אצא לסיבוב לראות קצת מה יש מסביב, למרות שלא היה לי מושג לאן אני הולכת. אז יצאתי לסיבוב קטן על Main St. יום אפור שכזה. הלכתי קצת לשני הכיוונים, אבל הדבר המעניין היחיד שראיתי היה האוניברסיטה. באיזשהו שלב התחיל קצת לטפטף, אז חזרתי הביתה.

בבית שוחחתי קצת עם MP בענייני קניות וחשבונות בנק ושבילים. עכשיו ממש בא לי לקנות כבר אופניים וללכת לרכב בכל השבילים המגניבים האלה. אולי מחר אני אלך בהם, אבל זה איכשהו נראה לי פחות מגניב. ללכת זה משעמם.

(חבל, כי פעם לא חשבתי ככה).

MP והשותפה השניה, ג'ק, אמרו לי שיש איזה בנק שהכל בו חינמי לגמרי והוא ככה וככה, אבל שהוא בעצם לא ממש בנק אלא נמצא בסופרמרקט. אוקיייייי... רק בצפון אמריקה. בכל מקרה הייתי צריכה ללכת לסופר אז אמרתי יאללה. MP הלכה איתי 5 דקות להראות לי את ההתחלה של השביל שהוא סוג של קיצור דרך (אני חושבת).

היה ממש נעים ושמש והכל, אפילו קצת חם.

הדרך לסופר - כן כן.

בדיחה אמיתית או מה.

ותראו איזה יום יפה!

הייתי בסופר המון זמן. מסתבר שלהיות בסופר אמריקאי (אוקיי, אוקיי, קנדי) זה נורא כיף כשזה סתם כדי להסתכל על דברים ולקנות שוקולד, אבל קצת יותר מסובך כשאשכרה צריך לקנות אוכל לבית. פתאום אני קולטת שאני לא מכירה כלום ואין לי מושג מה טוב ומה טעים ומה כדאי ומה בכלל לעזאזל אני רוצה שיהיה לי בבית, כי אני אפילו לא יודעת מה תהיה השגרה שלי. בסוף קניתי די מעט דברים ודי בסיסיים, אבל זה צריך להחזיק אותי לבינתיים.

שכחתי לספר שמסתבר שהבית נמכר לאחרונה, ובעלי הבית החדשים נתנו לכל שותף מתנה. משהו די מגניב. מן סיר כזה לפסטה, חבילת פסטה, צנצנת רוטב וקערה. זה כבר אוכל!

אחרי שסוף סוף סיימתי את הקניות (בלי שקיות, כמובן. יש ארון שלם מלא בשקיות בד ופלסטיק ורק איתן הולכים לקניות. שקיות ניילון עולות כסף), הלכתי לבנק הזה. דיברתי קצת עם אישה מאוד נחמדה שרוב הזמן אמרה דברים בנקאיים שלא הבנתי בכלל. אבל כן הבנתי שכרטיס אשראי אין לי מצב לקבל ממנה ובאופן כללי שזה לא סוג הבנק שאני מחפשת. זה נחמד שהכל נורא חינם (פנקסי צ'קים חינם, אין עמלות בכלום), אבל זה לא הרגיש לי לעניין. וזה גם הכל נורא מקומי כזה.

תשאול מקיף העלה שכל השותפים שלי בבנק שנקרא TD ושיש עוד בנק שנקרא CIBC. ושהם במקום אחר. אז החלטתי שאני אוותר כרגע על זה ואנסה את מזלי במקום אחר.

יצאתי החוצה, מבול. מאיפה מבול הגיע באמצע הקיץ?? מאוד לא נוח העניין הזה. ואני עם שקיות וסנדלים. אבל גשם זה כיף, לא באמת אכפת לי. וגם הייתה לי מטריה קטנה ורעועה שכיסתה בערך שליש ממה שהיא הייתה אמורה, וטבעתי בשלוליות עם הסנדלים. וכל הדרך רק חשבתי על זה שכל העניין הזה של להתפס בגשם עם סנדלים זה משהו שבחיים לא יכול לקרות בישראל.

כיףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף.

בכל מקרה, אחרי שסידרתי את הדברים בבית ובזבזתי זמן, בדקתי את השעות של הבנקים והחלטתי שאני בכל זאת מנסה לסגור את זה היום. הבנקים פתוחים בשבת משום מה. זה גם עניין חדש פה, מסתבר. מגניב.

ושוב נהיה יום ממש יפה עם שמש. הפעם בכלל לא לקחתי את המטריה. ולא, לא כי לא למדתי לקח, אלא כי היא הייתה רטובה וזרוקה בחוץ ולא היה לי כוח להסחב עם זה.

MP הסבירה לי בערך את הדרך, אבל הסתכלתי גם במפה, ואמרה לי שאני קודם אעבור ליד ה-TD ושה-CIBC יהיה בהמשך. הלכתי כמו שחשבתי שהיא אמרה, אבל זה כנראה לא היה מה שהיא אמרה, כי הראשון שעברתי דווקא היה ה-CIBC. אז אמרתי יאללה.

ישבתי עם אישה ממש מצחיקה ונחמדה בשם Beth, משהו כמו שעה. וסידרנו כל מיני דברים. והיה מאוד משעשע. בהתחלה היא רשמה את השם הפרטי שלי בתור לנצט. אחרי זה היא רשמה את הסדר של שני השמות שלי הפוך. אחרי זה היא תיקנה אבל לא בשני המקומות שהיא הייתה צריכה. וכל פעם כזאת שהיא צריכה לתקן היא צריכה לקרוא לאחראית שלה לאפשר לה לתקן, וכל פעם היא אומרת שהיא לא מאמינה וזה בחיים לא קורה לה והיא לא מבינה את זה וזה כי היא לא רגילה לעבוד בשבת וכו' וכו'. מאוד משעשע.

העיקר שיש חשבון בנק.

אחרי זה טיילתי קצת להכיר עוד טיפה את האיזור ואז התחלתי לחזור ואז שוב נהיה גשם והלכתי מהר אבל בכל זאת נרטבתי טיפה (שוב). אבל הפעם הייתי עם נעליים. ובקטנה.

וזהו. אחרי זה לא עשיתי הרבה. סידרתי פה קצת. העפתי את הפוסטר. אבל השידה והמראה עוד פה. ומזוודה אחת כבר מחוץ לחדר אבל השניה עוד פה. למרות שכמעט ריקה. ויש לי מדף ממש חמוד ליד המיטה עם כל הדברים. החשובים.

איך דווקא עכשיו נהיה את Breathe me בשאפל?

אנדריאה באה שוב ועזרתי להן להכין איזה בראוניז/עוגה לא ברורים שמשום מה היה בהם טופו. לא יעזור מה יגידו, עוגה בריאה זה פשוט לא משהו. לא שזה היה מגעיל, אבל זה יכול היה להיות כל כך הרבה יותר טעים...

אבל אני מניחה שזה טוב מבחינה כפולה. גם "בריא" וגם לא מאוד טעים אז לא אוכלים הרבה. פשוט מעולה.

ועוד לא צילמתי את החדר ולפני שאני אספיק הוא כבר ישתנה. כנראה הייתי צריכה לצלם אותו אתמול ריק לגמרי. עכשיו הוא טיפה מתחיל לקבל צורה. אבל אין כוח.

ויש פה טלויזיה שאף אחד לא רוצה ואני יכולה לקחת. אבל בינתיים אני לא. נראה שבכל מקרה אין ממש מה לראות פה בטלויזיה. וגם אין לי ממש איפה לשים אותה. אבל מה שכן, שכחתי לספר ש-MP נתנה לי מנורת קליפס קטנה כזאת שהייתה לה בלי נורה, ובמסע הקניות שלי מצאתי לה נורא ועכשיו יש לי אור קטן. קצת קטן מדי, למעשה. אבל לשעת לילה כזאת זה מתאים, כשלא צריך לעשות שום דבר באמת. אבל יהיה צורך למצוא פתרון אחר, מתישהו.

ואין לי שמץ של מושג מה אעשה מחר. אפילו לא שמץ. אבל אולי כדאי שאהנה מזה, כי זה כנראה היום האחרון שבו אהנה מחוסר מעש לעוד הרבה זמן.

One last time

נגמר יום אחד. ארוך מאודדדדדדדדדדדד. מרגיש כאילו אני ערה כבר 3 ימים.

את הדברים השונים שהרגשתי ביום הזה קשה בדר"כ לדחוס לחודש. אבל הכל איכשהו נראה כמו חלום עכשיו.
המלצה אישית - אל תטוסו לחו"ל באמצע אוגוסט בשעות הכי עמוסות של היום (שהן, מסתבר, 3-6 בבוקר). הדבר היחיד שטרחתי לצלם בינתיים היה כמה נתב"ג היה מפוצץ. ואפילו לא צילמתי את התורים לצ'ק אין, רק את חלוקת הזהב בדיוטי פרי (36 ש"ח לשקית קשיו.. כנראה זה באמת מזהב).

דווקא הטיסה הראשונה הייתה ממש בסדר (חוץ מה-mood swings האכזריים). אולי כי הייתי כבר כל כך גמורה שפשוט נמנמתי כל הטיסה. לא ממש ישנתי, אבל גם לא ממש הייתי בהכרה. הטיסה יצאה בשעה איחור, אין לי מושג למה. כל הדרך הייתי בלחץ שאפספס את הקונקשן, במיוחד בגלל שמסיבה כזאת או אחרת לא קיבלתי כרטיס עליה למטוס לטיסה השניה, והפוסטמה בארץ גם לא ממש ידעה/רצתה להסביר לי למה או מה לעשות עם זה.
דווקא לקראת סוף הטיסה איזו דיילת צ'כית ניסתה להסביר מה עושים במקרה שאין כרטיס עליה לטיסה הבאה, אבל יש בעיה עם הצ'כים. והיא, שאי אפשר להבין מילה ממה שהם מדברים. וואטסואבר.
אז נאלצתי לרדת מהמטוס ולהתחיל להסתובב כמו מפגרת לנסות להבין מה אני עושה, ועד שמצאתי ועד שקיבלתי לא ממש זכרתי שכדאי גם לבקש מושב במעבר, כך שיצא שישבתי באמצע........
למזלי ביני לבין המעבר ישבה ילדה ככה שזה שלא היה כל כך נורא.

לא זוכרת הרבה מהשדה תעופה בפראג. חוץ מחיבור רגעי לאינטרנט. מטוסים ממריאים ונוחתים בחלון.
פראחה.

הטיסה לטורונטו הייתה נצחחחחחחחחחחחחח. נצח. עייפות.
אבל התברר שבקנדה קיימת יעילות מהסוג שנראה שבארה"ב פועלים באופן מכוון נגדה. מרגע שנחתנו עד שהייתי בחוץ (ובחוץ זה אחרי כל הבדיקות הרגילות + מעבר אצל שלטונות ההגירה כדי שינפיקו לי ויזת לימודים) עברו בדיוק 45 דקות. כולל לחכות למזוודות והכל. בארה"ב רק התור לדרכונים 45 דקות, ואני לא רוצה לדעת כמה זמן הייתי נתקעת אם הייתי צריכה גם לעשות שם איזשהו הליך בירוקרטי נוסף. שלא לדבר על הבדיחה שיש בארה"ב בכל מיני מקומות שלוקחים את המזוודות, עוברים את המכס, מחזירים אותן, הולכים שעה ואז מחכים להן שוב במקום אחר.

אבל מה, היעילות לא השתלמה יותר מדי כי הבנות שבאו לקחת אותי התעכבו קצת ויצא שחיכיתי להן משהו כמו 40 דקות. אבל לא נורא, היה שווה את הטרמפ.
אספו אותי מרי-פייר (MP) ואנדריאה (בעלת האוטו). אני בשלב הזה כבר בחוסר הכרה מדרגה רביעית. שניה אחרי שמרי-פייר אמרה לי את השם של אנדריאה כבר שכחתי אותו. שלא לדבר על זה שבכל מקרה לא הבנתי אותו נכון כי יש לה מבטא מצחיק.
וכל הערב הזה בסימן לא להבין חצי ממה שהולך סביבי כי אני פשוט שפוכה ברמות היסטריות.

הגענו לפה אחרי די הרבה תלאות כי הייתה תנועה מטורפת. היה כל כך מוזר להגיע לפה. ולקלוט. שזה הבית שלי עכשיו. שאני לא אורחת פה או משהו. שזה איפה שאני גרה. וכל החדר מלא ברהיטים של אשה זקנה. יש בו משהו מבאס כרגע. אבל חלק אני מעיפה החוצה כבר מחר ונראה מה נעשה הלאה. לא צריך להיות מסובך להפוך את החדר הזה למקום נורמלי לחיות בו. התחלה טובה תהיה להוריד את הפוסטר הענק של ג'ון טרוולטה וסמיואל ל. ג'קסון מהקיר מעל המיטה.
אה, יופי שנזכרתי, צריך לקנות מנורה קטנה כי האור הגדול כל הזמן לא לעניין. יש גם מראה ענקית על המגירות המכוערות וזה הכל צריך לעוף. צריך להשיג מראה בגודל נורמלי לחדר במקום. יקח קצת זמן, כנראה.

אז בדיוק עשו פה ארוחה הערב ובאו כל מיני חברים. היה ממש נחמד. קצת לא נעים כי הייתי שפוכה לגמרי, אבל השתדלתי להיות חברותית. וגם שתינו קצת, מה שתמיד עוזר למדד החברותיות שלי. סה"כ אנשים ממש חמודים. חלקם מדברים כמו קנדים קלאסיים וזה מצחיק.

אני כל כך שפוכה שאני עדיין משום מה חושבת כל הזמן שכולם מדברים עברית. קשה להסביר את זה, המוח פשוט לא עובד.

כולם עדיין למעלה אבל נאלצתי לפרוש כי די, אני חייבת לישון.

אני עדיין מנסה להבין מה המזג אויר פה. הם סיפרו שכל שבוע שעבר היה ממש ממש חם ומגעיל. ואז אתמול היו פה סופות משוגעות וטורנדו. היום דווקא היה ממש נעים יחסית (בשביל הקיץ שממנו באתי) וכשישבנו בחוץ עד אחרי שהחשיך כבר נהיה קריר. החדר שלי הרגיש קצת קריר עכשיו כשנכנסתי אליו, אבל עכשיו אני שוכבת פה עם המחשב ונהיה לי חם. יש פה קצת בעיה של חוסר אויר. בחדר. אני רק מקווה שהיא תפטר לגמרי ברגע שיהיה קר יותר.

לא יודעת מה יהיה מחר. לפחות אני אגלה איפה החנויות פה. לא יודעת מה פתוח בשבת. ראיתי את האוניברסיטה מהאוטו בדרך לפה, אבל זהו. אבל זה כנראה יחכה ליום שני.

לא ברור מה אני אמורה לעשות בלי אור קטן.

בכל מקרה, יש פה הרבה יותר קיץ משחשבתי וכולם עם גופיות ועניינים. חוצפה. מזל גדול שהגעתי בדיוק כשנהיה נעים כי אם הייתי מגיעה לחום שהיה פה שבוע עבר הייתי מבטלת את כל הסיפור וחוזרת לארץ.
טוב אולי לא. אבל זה היה יכול להיות מבאס ביותר.

וזהו, אני מקווה בפעם הראשונה בחיים שלי לא לקבל תלונות על חוסר פירוט. מי שהפירוט הזה לא הספיק לו, מוזמן לבוא בעצמו לחוות את העניין.

ועכשיו - לישון. אבל עם מה נרדמים?