Pictures in an exhibition

למי שפספס בפייסבוק (או למי שאין פייסבוק, ישמרנו השם):

תמונות.
יש שלושה אלבומים חדשים. רק אחד תמונות מהטיול פרופר.

Have you seen? Have not, will travel

עדכון שלישי ואחרון בסדרה.

אני כבר בבית, כמובן. אני פה כבר מאחה"צ.

התחלתי את הבוקר מוקדם - היו לי תוכניות מרחיקות לכת.
רציתי להספיק לנסוע צפונה עד הקצה של ברוס פנינסולה, לחזור, ולהספיק להגיע לגוולף.
גוולף, בעלי הזכרון החזק במיוחד אולי יזכרו, זה המקום שרציתי ללכת ללמוד בו במקור.
היו לי שני דברים שרציתי לעשות שם; לראות את העיר ואת האוניברסיטה, ולקנות עוגת גבינה ושוקולד טבעונית בבית קפה ספציפי בשביל מארי פייר (שלא מעכלת את חלבון החלב) (ויש לה יום הולדת ביום רביעי).

אבל נחזור להתחלה.
בוקר ערפילי במיוחד. נסעתי צפונה לקצה קצהה של הפנינסולה. בקיץ יש שם פרי שאפשר לעלות עליה ולשוט לאיזה אי. אבל זה לא פועל בחורף.
הגעתי לשם לקראת 10 בבוקר. יום ראשון. חורף. היה יום ממש יפה, אבל המקום היה נטוש. ממש עיר רפאים. היה בזה משהו מגניב, דווקא. פשוט ריק לגמרי, משהו מטורף.
הסתובבתי שם קצת, עשיתי אחורה פנה וחזרתי דרומה.

הנסיעה חזרה הייתה די נטולת מאורעות (עד כמה שאני זוכרת) וככה גם רוב הנסיעה דרומה לכיוון גוולף.
הרבה סוסים, פרות ותירס. (קצת טחנות רוח)

הייתה לי את הכתובת של הבית קפה, וזה כל מה שהיה לי.
התכוונתי להסתכל באינטרנט איך בדיוק להגיע לשם, אבל שכחתי. גם את הכתובת למעשה לא בדיוק היה לי, זכרתי ששם הרחוב מתחיל ב-wy וזכרתי בערך איפה הוא על המפה המפורטת של גוולף שהסתכלתי עליה ערב קודם (בלי לנסות לזכור כלום או לרשום שום דבר).
איפשהו בדרך נכנסתי לתחנת דלק וקניתי אטלס כבישים של אונטריו. מצחיק קצת שעשיתי את זה בסוף הטיול אחרי שכל הטיול ניווטתי עם מפה בקנה מידה די קטן (או גדול? תלוי איך מסתכלים על זה...) של אונטריו. כשקניתי את האטלס ביקשתי מהאיש להסתכל רגע על מפה של גוולף.
לחצתי על הכפתור של הזכרון הצילומי וקיוויתי לטוב.

ניווטתי לבית קפה, ואחרי זה לאוניברסיטה (במרחק מה משם) וכל זה על סמך זכרון ועל סמך מפה בקנה מידה מצחיק באטלס. היה משעשע.
העיקר שמצאתי את העוגה. :)
מקום ממש נחמד, גוולף. הרבה יותר... יאפי מהמילטון. מרגישה כמו עיר של סטודנטים כזה. כאילו קודם הייתה אוניברסיטה וסביבה נבנתה העיר. משהו אחר לגמרי מהמילטון.
הייתה לי ממש פיקסציה על גוולף, ממש רציתי ללמוד שם, אבל זה לא הסתדר. האוניברסיטה שם כנראה פחות נחשבת ופחות ממומנת, ולא הציעו לי מלגות בכלל.
יכול להיות שאם הייתי מבקרת שם מיד אחרי שהגעתי לפה הייתי מתבאסת. זו עיר די מגניבה. אבל עכשיו כשאני כבר רגילה להמילטון ומכירה את מקמסטר ואת האנשים, לא הייתי מחליפה בשביל גישה יותר קלה לחנויות ודאונטאון מגניב יותר.

אחרי שהורדתי את הדברים בבית, נסעתי להחזיר את האוטו. זה עבר יחסית בסדר, חוץ מזה שחיכיתי חצי שעה לאוטובוס שממש איחר. אבל לא נורא. סה"כ כנראה יכולתי להשאיר את האוטו עד מחר בבוקר ולהחזיר אותו ולקבל הסעה מהם חזרה, אבל העדפתי פשוט להפטר מזה. אין לי כוח להתעסק עם זה מחר בבוקר, יש לי דברים יותר טובים לעשות.

אני שמחה לחזור. בעיקר שמחה לחזור לממלכת האוכל הנורמלי. ג'אנק פוד זה טעים, אין ספק, אבל 3 ימים לחיות על זה זה קצת מוגזם אפילו בשבילי. :)

אני הולכת לעבוד עכשיו על מיון תמונות. תתעדכנו פה או בפייסבוק בקרוב ללינק (שהוא תכל'ס אותו לינק תמיד, אבל אני מניחה שזה עדיין עוזר).

לילה טוב!

I've forgotten how this feels

עוד יום עבר. ומחר אני חוזרת הביתה.
אני מניחה שזה אורך טוב ויהיה גם נחמד לחזור לשגרה.

הבוקר שלי נפתח בניווטים.
כמובן שעל הבוקר מצאתי את הג'קפוט של מלונות בווינדזור. הם אפילו היו על הרחוב שהייתי עליו.. הסתובבתי סביבם חצי ערב. לא נורא, יצא מזה משהו טוב.
בבוקר הייתי צריכה לנווט על פני כל מיני כבישים כדי להגיע לכביש לאורך lake huron שרציתי לנסוע עליו היום. סה"כ היה בסדר, חוץ מעיר קטנה אחת שהלכתי בה לאיבוד כי הכביש עשה בה דברים מוזרים ולא היה שילוט.
בסוף נכנסתי ל-7/11 כדי לראות אם יש להם מפה של העיר, אבל דאגתי לקחת את המפה שלי איתי, וכמובן שברגע שנכנסתי עם המפה ישר קפץ עלי מישהו ושאל אותי אם אני צריכה עזרה והסביר לי איך להגיע לכביש שרציתי. :)
זה קצת יותר נוח מסתם להכנס לחנות ולשאול אנשים.
חוץ מזה הלך חלק עם פסקול של כריסמס. מתישהו אתמול בלילה נפלתי על "תחנת הכריסמס של דטרויט" או משהו כזה, ושמעתי שירי כריסמס כל הבוקר.

ושוב הרבה ישובים קטנים, אדמות חקלאיות, הרבה טחנות רוח.
היום גם ראיתי די הרבה סוסים.

חשבתי שאגיע היום לברוס פנינסולה, אבל הנסיעה בבוקר לקחה יותר זמן משחשבתי, וביליתי קצת זמן בשתי עיירות קטנות ומאוד ציוריות על החוף של lake huron. אז בסוף אני ישנה ממש בכניסה לפנינסולה, ואסע לשם מחר בבוקר.

אני ישנה במקום שנקרא Owen Sound. אני מתה על עיירות עם שמות מיוחדים. נראה שזו עיירה די חמודה, אבל הסתובבתי פה רק בחושך. יש נהר ויש אורות כריסמס. אעשה סיבוב שוב מחר בבוקר, אבל בטח הכל יהיה סגור. במיוחד מוקדם בבוקר, שזה מתי שאעבור שם שוב..
גם היום היה לי קצת קטע עם המלון. אחרי שראיתי יחסית די הרבה מלונות בדרך, הגעתי לפה ופתאום שוב לא היה כלום. בסוף ראיתי משהו אחד, נכנסתי, והם רצו 115 דולר ללילה. לא רצוי.
בסוף חזרתי לכניסה ומצאתי שם משהו אחר ב-60 ללילה. :)
זה מלון קצת פחות טוב מאתמול. והחיבור לאינטרנט פה ממש לא יציב. הוא כל הזמן מתנתק ולא רוצה להתחבר חזרה ואז צריך לעשות 3 פעמים ריסטרט למחשב כדי שיסכים להתחבר שוב. אבל 60 דולר ללילה בייבי. :)

צילמתי היום המון.

כדאי שאעלה את זה לפני שידפק החיבור.

The heart asks pleasure first

אני עוברת למצב עדכונים מהשטח, כל יום בפני עצמו.

מצטערת בפני הרוב הגדול של קוראי הבלוג שנכנסים פעם בשבוע-שבועיים, יהיה לכם הרבה לקרוא בבת אחת. :)

היום התחיל בצורה קצת מעצבנת (אבל לא מספיק כדי שישנה משהו, לקח לי רגע להזכר שזה בכלל קרה).
לחברת ההשכרה שאני שוכרת ממנה את האוטו יש שירות שהם באים לקחת מהבית אליהם לקחת את האוטו.
הזמנתי את האוטו ל-9 בבוקר ואמרו לי להתקשר 15 דקות לפני שאני רוצה לצאת.
התקשרתי ב-8:35, עם מחשבה שנגיד יקח להם רבע שעה-עשרים דקות מאותו רגע, אהיה שם בדיוק ב-9.
האיש אמר לי שהאוטו לא יהיה מוכן עד 9, אז שהם יבואו לקחת אותו ב-9.. לא התווכחתי יותר מדי, אבל לפני שניתקנו הוא אמר משהו כמו שהוא יגיד למישהו לצאת משם ב-9. טוב....
ב-9 יצאתי לחכות בחוץ כי היה יום ממש יפה ורציתי כבר לצאת החוצה. אמרתי לעצמי שמקסימום הם יצאו משם ב-9, יגיעו אלי ב-9:10, זה גם בסדר.
ב-9:25 הם עוד לא הגיעו..... ונמאס לי לחכות, אז נכנסתי להתקשר אליהם.
מה מסתבר? הוא התקשר (לא ברור למה) ומישהו ענה לו ואמר לו שכבר יצאתי. אז הוא לא הבין מה זאת אומרת כבר יצאתי, אז הוא לא שלח אף אחד. וזה אחרי שקבענו שאוספים אותי ב-9! לחלוטין לא מובן.
בסוף הגיעו לקחת אותי רק ב-9:45, וגם אז האוטו לא היה מוכן וחיכיתי עד איזה 10:15... אבל קיבלתי שדרוג חינם לפעם הבאה. גם משהו. :)

את היום העברתי בנסיעה מערבה (אחרי עצירה חשובה בוולמרט לקנות כבל שיחבר את האייפוד שלי ליציאת אוקזילרי של הרדיו, גאוני).
חלק על כביש ראשי ומהיר וחלק על כביש צדדי, קרוב ל-Lake Erie שהיה כולו רצוף שדות חקלאיים וישובים קטנטנים.
הייתה חוויה מדהימה. בעיקר הנסיעה על הכביש הזה.
הרעיון היה להגיע לקראת סוף היום לווינדזור ולמצוא שם מלון. הבעיה היא.. שמסתבר שלא ארה"ב פה. הרבה יותר קשה למצוא מלון. הסתובבתי סביב החלקים החיצוניים של ווינדזור (כמעט עברתי לארה"ב פעמיים בטעות.. זה ממש קרוב למעבר לדיטרויט) ולא מצאתי כלום.
בסוף, בייאוש מה, נכנסתי למגרש חניה של טים הורטונז כדי לנסות לשאול מישהו. איזו בחורה בדיוק יצאה לאוטו שלה, ואחרי התלבטות קצרה עצרתי אותה שניה לפני שסגרה את הדלת של האוטו שלה ושאלתי אותה אם היא יודעת איפה יש מלון בסביבה.
והפלא ופלא, מסתבר שלמשפחה של הבחורה יש מלון ממש לא רחוק והיא שולפת ברושור. היא אמרה לי שיש כמה מלונות לפני המלון הזה, אבל ששלהם יהיה כנראה זול יותר. פאקינג קארמה!

נסעתי בכיוון שהיא כיוונה אותי (וכנראה לא הייתי מגיעה דווקא אליו בעצמי.. מה קרה למלונות ליד האוטוסטרדה??) ובאמת היו 2-3 מלונות לפני, אבל החלטתי שאני נוסעת למלון שלה.
ואני פה עכשיו.

בקבלה היו זוג קשישים יוגוסלביים שדיברו בינהם מקדונית וזממו עלי כל מיני דברים.
באיזשהו שלב האישה באה לתת לי מפתח לחדר מסוים אבל אחרי שכנועים במקדונית מצד האיש נתנה לי חדר אחר. לא ברור למה.
בכלל, כשנכנסתי ושאלתי כמה יעלה לי חדר הוא חשב רגע ואמר 65 דולר. שניה אחרי נכנס איש מבוגר והוא שילם 70 דולר... וזה אחרי שהזוג הקשיש כמעט שידך אותנו לישון ביחד. או משהו.

מחר אני אנסה לתכנן קצת יותר טוב עם המלונות ולראות איפה באיזור שאני מתכננת לסיים מחר יש מלונות. למרות שזה לא בהכרח היה עוזר לי היום, כי ברור שיש מלונות בווינדזור, הבעיה הייתה למצוא אותם...

יש תמונות מהיום, אבל אני אעלה כבר את כולן לאלבום אחד כשאחזור הביתה.

לילה טוב!

Way to normal

עדכון קצר.

שני דברים מאוד חשובים.

הראשון, אני נוסעת מחר ל-3 ימים לטיול קצר. לבד, באוטו שאני שוכרת. אנסה לשחזר ולו במעט את הימים העליזים של גיל 21. :)
הרבה עדכונים והרבה תמונות, בתקווה, לכשאשוב.

עדכון חשוב נוסף הוא שהיום יצאנו כל הכיתה למסעדה ויטנאמית, ומלבד העובדה שהיה מאוד טעים, הזדמן לי לשתות משהו שמסקרן אותי כבר הרבה זמן - מילקשייק אבוקדו!
כן כן, אני יודעת שזה נשמע דוחה. ומפתיע בהתחשב בזה שאני בכלל שונאת אבוקדו.. אבל כבר מזמן שמעתי שבדרום אמריקה אבוקדו נצרך בעיקר במילקשייקים וגלידות וכאלה ובכלל לא כמאכל מלוח, ומאחר ואני שונאת אבוקדו בצורתו המלוחה, תמיד סקרן אותי לטעום אותו בצורתו המתוקה.
אז סתם שתדעו, זה ממש טעים!! אבל ממש. בהתחלה זה טיפה מוזר ולוקח רגע להבין את הטעם, אבל זה ממש מוצלח. ועוד זה היה סתם באיזו מסעדה ויטנאמית קטנה בחור קנדי, אני בטוחה שזה יכול להיות עוד הרבה יותר טעים.

כשיוצא אחד השירים החזקים בשאפל זה הרבה יותר מיוחד מלשים אותו בעצמי.


לילה טוב!

My pink glasses work so wonderfully

פעם בכמה זמן צריך לעדכן, לא?

לכל מי שתוהה, אני אהיה בארץ מה-13 לדצמבר עד ה-22. חנוכה. :)

סופ"ש האלווין עבר רווי במסיבות.
טוב, שתיים. אבל שתיים בסופ"ש אחד זה די הרבה.
אני מניחה שיכולתם לראות בפייסבוק בערך למה "התחפשתי". זה היה בשילוב עם מכנסי רכיבה והמגפי שלג החדשים שלי (שהם בסימן הסגול).
קיבלתי די הרבה הצעות למה אני במהלך המסיבה המחלקתית. בין ההצעות היו "היפית" "רוקרית משנות ה-80" וגם דברים יותר ספציפיים כמו אקסל רוז וג'ימי הנדריקס. לא בדיוק מה שכיוונתי אליו, אבל נראה לי שהצורה שבחרתי לקשור את הבנדנה גרמה לזה. אבל אהבתי את זה ככה. בערב השני גם הוצאתי את השיער מהבנדנה בצדדים מה שבכלל גרם לי להראות כמו משהו היישר משנות ה-70. :)

אבל היה בהחלט כיף. אפשר לתקשר עם הרבה אנשים חדשים כשכולם קצת שתויים.

השבוע הזה נפתח בסימן שביתה. האיגוד של המתרגלים שובת. יש די הרבה חילוקי דעות בקשר לזה בקרב המתרגלים, ואני לא ממש יודעת איפה אני עומדת.
בינתיים החלטתי שאפסיק לעבוד (בניגוד לאנשים שמתכננים להמשיך לעבוד) ואראה מה קורה. אם אחרי שבוע שבועיים זה לא נפתר, יכול להיות שאחזור לעבוד. סה"כ התנאים שלי טובים ואני מרוצה מהם. אני מוכנה לשבות בשביל מטרה משותפת, אבל סה"כ לא מרגיש שהאיגוד הזה בהכרח מחזיק את בדעה שצריך לכבד את דעת הרוב, וזו בעיה. קשה להחליט לאן ללכת עם זה.

השבוע אני צריכה להציג את המחקר שלי בפגישת מעבדה. סה"כ זה לא ביג דיל, זה רק רובן, זאק וקורין. ועוד שתי בנות שעובדות במעבדה ואני בקושי מכירה. אפילו לא צריך מצגת פאוורפוינט, כי אין לי ממש מה להראות עדיין...
אני צריכה לרדת למעבדה בהזדמנות לראות את הארבה. פעם אחרונה שראיתי אותם הם היו קטנים וצעירים. עכשיו הם בטח גדולים. וורודים. אולי. יש להם איזשהו שלב ורוד. נראה לי שלזכרים שמגיעים להתבגרות מינית.

מארי פייר חזרה מפרו, וזה די נחמד. אפשר לדבר איתה שעות. למעשה, היא יכולה לדבר שעות ואני יכולה להקשיב שעות. היא בדר"כ מספרת סיפורים מאוד מעניינים. אתמול בערב היא סיפרה לי במשך די הרבה זמן על סבא וסבתא שלה מהולנד ועל החיים המטורפים שהיו להם. זה כלל לבנות סירה כדי לברוח מהנאצים (שרצו לגייס את סבא שלה לצבא) לחיות בסירה הזאת כמה שנים טובות, להמציא מעלית סקי, לבלות 10 שנים בואן באפריקה לצלם סרט על אריות.. משהו די מטורף. היא נתנה לי את הסרט בדיוידי, אני אראה אותו מתישהו.

בינתיים, סתיו בחוץ. איכשהו בבת אחת כל הצבעים השתנו, לא ברור לי מתי זה קרה. מחוץ לבית שלי הכל צהוב. אני מתעצלת להעלות תמונות לפיקאסה ווב, אז אשים פה כמה תמונות רק כדי לתת תחושה כללית של מה קורה ליד הדלת של הבית שלי בימים אלה.

כרגע מה שהכי בא לי זה קצת חופש, לשכור אוטו ולנסוע לטייל קצת. אולי לבקר באלבמה. בעיקר להנות מהנסיעה. אני מאוד אוהבת להרגיש שאפשר לנסוע כמה שרוצים ולאן שרוצים ותמיד אפשר לנסוע עוד. נראה לי שזו תסמונת של ישראלים. בארץ אין לאן לנסוע.. פה אפשר לנסוע חודשים ופשוט להמשיך. מטורף. אנשים חיים בקנדה כל החיים שלהם ולא ראו אף פעם אפילו רבע ממנה.
אני עוד אטייל פה מתישהו. יש המון מקומות שאני מאוד רוצה לראות. אבל בינתיים אין זמן, יש קורסים, יש עבודה. אבל עוד יהיה זמן. נראה מה יהיה בכריסמס אחרי שאחזור לפה. אולי אגיע למסקנה שבעצם בא לי ואני יכולה להרשות לעצמי לשכור אוטו ולנסוע לבקר קצת באלבמה, ולעבוד תוך כדי, בדרך ושם. אולי!

מחר יום שלישי. יום שאני מתרגלת בו בדר"כ. אבל מחר לא. ובכלל, היה להם מבחן ביום שישי שהיינו אמורים לבדוק השבוע. אבל גם זה לא יקרה. אני לא יודעת אם הוא יחכה עם זה עד שנחזור לעבוד או יבדוק את זה בעצמו. או שאולי שני המתרגלים האחרים יחליטו לשבור שביתה. שניהם במעבדה שלו, אולי יהיה להם לא נעים. או שהם פשוט לא מסכימים עם השביתה וירצו להמשיך לעבוד. לא יודעת. אני, בכל אופן, משתפת פעולה בינתיים. מזל שאני לא מתרגלת בשביל רובן הסמסטר הזה, רק בסמסטר הבא, זה באמת מצב פחות נעים כשמתרגלים בשביל המנחה שלך.

אני מתגעגעת לכולם!
נתראה בקרוב. :)