You won't see me

אין לי יותר מדי מה לספר כרגע.

אבל העליתי תמונות חדשות. אותו אלבום, תדלגו על כל מה שכבר ראיתם וכך תגיעו למה שעוד לא ראיתם.
י

http://picasaweb.google.com/falcBayliss

Finer feelings

לא עדכנתי די הרבה זמן. לא כי לא היה מה, האמת. אלא כי לא היה זמן.
אני בדר"כ מעדכנת פה בלילה לפני שאני הולכת לישון, וביומיים האחרונים זה פשוט לא ממש התאפשר.

אבל ננסה לחזור אחורה ללפני יומיים ולראות מה קרה בזמן הזה.
היום יום שבת. בעלת הבית אמורה להגיע לתקן איזה משהו בחדר שלי, לשים איזה פאנל. אז אני מחכה לה. מוזר לי לא ללכת לבי"ס איכשהו. ואפשר לחשוב כמה זמן אני כבר רגילה ללכת לשם כל בוקר....

בכל אופן, יום חמישי.
לצערי יש מצב טוב שאשמיט כל מיני פרטים כי זה היה כבר די מזמן.
ביום חמישי הלכתי בבוקר לבי"ס והתחלתי (או המשכתי?) לקרוא את מה שאני צריכה. באיזשהו שלב רובן בא ודיברתי איתו על זה שאני צריכה להשיג את הכרטיס כניסה למעבדות ויש עם זה איזו בירוקרטיה מעצבנת כי אלה מעבדות בעלי חיים בעקרון, וצריך לעבור איזה קורס מעצבן כלשהו כדי לקבל את הכרטיס הזה.
אבל אני לא עובדת עם בעלי חיים... כלומר, אף אחד לא באמת מחשיב חרקים כבעלי חיים מהבחינה המדוברת.
אז איך משיגים בכל זאת כרטיס?

אז התחילה טופסיאדה שכזאת שאף אחד לא ידע לגמרי מה הקטע שלה. ובסופו של דבר הייתי צריכה לגשת למקום שבו מוציאים את הכרטיסים וכו' כדי לברר מה אני צריכה לעשות.
עכשיו. המקום הזה, כנראה בגלל שהם מפחדים מטרור מצד אנשים שנגד ניסויים בבע"ח, הוא המקום הכי מוסתר בעולם (בערך). אף אחד לא ידע בדיוק להסביר לי איך מגיעים לשם, וכל מה שידעתי זה שאני צריכה לעבור דרך הקפיטריה בבית חולים וללכת שמאלה ושתהיה דלת שכל מה שיהיה לידה זה כפתור אינטרקום וזהו. ואין שילוט ואין סימון ואף אחד לא יודע כלום.

אבל. הבעיה היא, ש"לעבור דרך הקפיטריה" זה משהו שהוא קצת מעורפל. כי יש 3 דרכים לעשות את זה. אז כמובן שהלכתי אחת אחת, והלכתי בכל מיני מסדרונות, ושאלתי כל מיני אנשים, וחיפשתי כל מיני דלתות עם אינטרקומים.... ולא מצאתי. בסוף, בדרך האחרונה שניסיתי, הסתובבתי די אבודה עד שאיזה רופא (או לא יודעת מה הוא היה) שאל אותי אם הלכתי לאיבוד.
כשאמרתי לו מה אני מחפשת הוא כמובן לא ממש ידע, אבל אמר לי שהמסדרון שאני בדיוק לידו זה זה המסדרון של בע"ח, ושיש שם דלת עם באזר. יש! דלת עם באזר! זה מה שאני צריכה! (כן כן, זה מה שאמרתי לו....).
בקיצור, אחרי תחקור באינטרקום הכניסו אותי. אבל לא קיבלתי כרטיס עדיין, כי צריך לברר מה בדיוק אני צריכה לעשות בשביל זה ונגלה בהמשך ולקחו את הטופס וזהו. ביי.

אחרי זה לא קרה שום דבר מרגש. באיזשהו שלב הלכתי הביתה וב-5:30 חזרתי לאוניברסיטה לפגוש את זאק וקורין כדי לרכב על האופניים לבית של רובן למסיבה הזאת.
במסיבה היה ממש נחמד (יחסית לזה שהזהירו אותי שיהיה מוזר ולא יודעת מה). היו שם גם סטודנטים וגם פרופסורים, והיה שלב שכל הסטודנטים היו בסלון וכל הפרופסורים + זאק ואני במטבח. והם היו מגניבים. הפרופסורים שם ממש נחמדים כאלה. לפחות בינתיים.. נראה איך הם מלמדים.
ופגשתי את אשתו של רובן. שזה הקטע הקצת מוזר.. היא ממש נחמדה. אבל היא נראית.. בגילי או משהו. אני די בטוחה שהוא התחתן עם סטודנטית. אני יודעת שהיא לא הייתה סטודנטית שלו אלא של מישהו אחר במחלקה.. אבל עדיין. אני חושבת שהיא צעירה ממנו ב-20 שנה. אבל למי אכפת. היא ממש נחמדה והם נראים מאושרים ביחד וזה מה שחשוב, תכל'ס.

ושתינו די הרבה יין. ואז היינו צריכים לרכב חזרה על האופניים. אבל היה קריר כזה כי היה לילה והיה נעים. כולם פה יודעים לרכב על אופניים בלי ידיים ורק אני בקושי יד אחת יכולה לעזוב. צריך להתאמן על זה. אני יכולה לעזוב יד כל עוד אני לא צריכה לדווש. ברגע שאני מדוושת זה לא ממש עובד יותר.

ואז כבר היה די מאוחר עד שחזרתי ועוד דיברתי קצת עם מריפייר ואז כבר הלכתי לישון.

יום שישי.
גם בסימן הבירוקרטיה להשגת הכרטיס הארור.
ניסיתי קצת לקרוא מה שאני צריכה, אבל קיבלתי מייל שאני צריכה לעשות איזה קורס אונליין בשביל להשיג את הכרטיס. אז ישבתי על השטות הזאת שהייתה די מעצבנת ולקחה לי יותר זמן ממה שהייתי רוצה. וגם די אכלה לי את הריכוז. אז יצא שלא עשיתי המון בבוקר. קראתי קצת פה ושם. ובאיזשהו שלב יצאתי לרכב איזה חצי שעה על האופניים, עשיתי שוב את העליה שעשינו יום קודם ועוד קצת סיבובים.
והיה כיף, למרות שטיפה קשה כי אני לא בכושר עם האופניים. זה קטע איך כל דבר דורש כושר אחר לגמרי. יש דברים שאני יכולה לעשות שעה ואפילו לא להתנשף, אבל אופניים מעלות לי דופק ממש מהר. שזה מה שכיף, האמת.

אחרי שחזרתי כבר לא ממש היה צ'אנס לעשות שום דבר אז פשוט התקפלתי והלכתי (לא לפני שהייתי צריכה לפקסס עוד איזה דבר למתקן בע"ח הזה. אבל לפחות קיבלתי אישור על הקורס וביום שני בבוקר אלך לשם לעשות איזה סיור ואקבל את הכרטיס) (אני לא ממש מחכה לסיור הזה. יש סיבה שבחרתי לעבוד דווקא עם חרקים).

בכל אופן.

עבר עלי ערב די אמוציונלי.

והייתה לנו מסיבה בבית, אז באיזשהו שלב עליתי אליה וגיליתי שאני דווקא מכירה כבר את רוב הנוכחים וגם את אלה שלא הכרתי היה נחמד להכיר. וג'ק משום מה החליטה שהיא מנסה לשכר אותי, וכל הזמן הביאה לי עוד ועוד בירות. היא חמודה, ג'ק, עצוב שהיא עוזבת.

נראה שרוב מה שאני עושה פה בינתיים זה לשתות אלכוהול......

ויצא שירדתי לחדר שלי שוב רק באיזה 2:30.

וזה כנראה כל מה שקרה.

ועכשיו אני יושבת פה ומחכה שבעלת הבית תבוא, ואלוהים יודע מתי זה יקרה. ויש כל מיני דברים שאני רוצה להספיק לעשות בסופ"ש הזה, אבל לא נראה לי שתהיה לי בעיה להספיק אותם.
אבל אשמח אם בעלת הבית כבר תבוא. כי אני צריכה גם לשלם לה על ספטמבר.

ויש פה כל מיני דיבורים על שביתה, לא יודעת של מי בדיוק. אז לא ממש ברור מה יהיה. יהיה מצחיק אם תהיה שביתה. דווקא כשאני פה. אני לא יודעת איך בדיוק זה ישפיע עלי.

אבל כמו עם כל דבר.... נחיה ונראה.
י

Four, three, two, one - I'm letting you go

נראה לי שהבלוג הזה יהיה יותר כמו יומן כי האמת שאני לא יודעת מי בכלל קורא פה עדיין.
אבל לא נורא, עוד שנתיים אני אשמח שכתבתי.

היום היה יום די מלא. הלוואי וכל הימים היו כאלה, זה לא משאיר זמן למחשבות להפוך לקאונטר פרודקטיב.

ירד גשם על הבוקר מה שלא אפשר לי כל כך לנסוע באופניים לבי"ס, אז הלכתי ברגל. יכולתי לחכות עוד שיפסיק, אבל ידעתי שזה היום שרובן (ראובן? אני באמת לא יודעת איך לכתוב) מגיע ורציתי להיות שם כשהוא בא לחפש אותי. ולא ידעתי מתי זה יהיה. ובכל מקרה רציתי להתחיל לקרוא דברים.

אז הלכתי בגשם אבל לא היה נורא. אני צריכה לקנות מטריה כי שלי די עלובה.

בבי"ס לא קרה שום דבר מיוחד. קראתי קצת דברים, הלכתי לספריה לקחת איזה ספר שרובן אמר לי שכדאי שאקרא בו, הקשבתי עם האחרים לאחד שעוזב עוד מעט מתאמן על ההגנה על התזה שלו.. ומגוון שטויות אחרות.
ואז רובן בא.

ובואנה. הוא מגניב. לא יודעת אפילו להסביר למה. וזה לא שדיברנו המון. ישבנו במשרד שלו ודיברנו קצת. לא יותר מדי על מחקר בשלב הזה, על דברים בכלליות. לא יודעת, הוא ממש מגניב בעיני. נראה לי שנסתדר. אפשר לקוות. כשיצאנו מהמשרד שלו הוא אמר שאנחנו יכולים לדבר עברית מדי פעם, אז אמרתי לו שמתי שהוא רוצה.. אבל שבכל מקרה גם אותי זה יבלבל.

ובכלל, אני נתקלת בהרבה יותר אנשים שיודעים עברית (לפחות קצת) ממה שאי פעם חשבתי שאתקל פה. כשהייתי עם רובן פגשנו במסדרון עוד פקולטי אחד ורובן כזה אמר שהוא יכול לדבר איתי בעברית, אז האיש אמר כן בטח וספר עד שלוש בעברית ואז אמר עוד איזה מילה.. שכחתי כבר. ונתקלתי שוב בעברית בערב, אבל אגיע לזה.

ב-2 הלכנו לשמוע את ההגנה של הבחור הזה שמסיים עכשיו שקוראים לו סאצ'ין והיה מעניין. ואז הלכנו לשתות בירה בפיניקס שוב. לחגוג את סיום המאסטר שלו. מחר יש מסיבה בבית של רובן לכבוד אותו מאורע.

ואזזזזז... חזרתי הביתה. והתכוונתי לקחת את האופניים ולצאת לטיול. אבל כשחזרתי ג'ק אמרה שהסרט שרצינו לראות ב-6:45 וצריך לצאת ב-6:15, השעה הייתה כבר 5:30 אז לא ממש היה טעם לעשות שום דבר. אז הלכנו לסרט החדש של טרנטינו שאין לי מושג למעשה איזה שם נתנו לו בעברית, אבל היה ממש מגניב.
ואז גם איקבל שהיה בסרט עם חברים שלו הצטרף אלינו והלכנו לאכול אוכל סיני כלשהו. שהיה נחמד.
אה, ובסרט הייתה גם הסיגל הזאת מאתמול עם אח שלה ובעלה, ובעלה אמר לי "ברוכים הבאים" בעברית ועניתי תודה באנגלית. לא ברור.

וזהו, נגמר היום. זה קטע, עשיתי היום הרבה אבל אין כבר יותר מדי מה לספר איכשהו. כך שיצא תיאור יבש ומשעמם משהו של הליכות מפה לשם שעשיתי היום. וזה מה יש.


ומבחינה מסוימת דווקא היום זה סוף תקופה.
י

Make this go on forever

הממשק של הבלוג הזה מעצבן משהו. אני מתנצלת מראש על כל מיני בלגני עברית/אנגלית/סימני פיסוק שהוא עושה לי. אני מתחרפנת מזה. אני חושבת שמה שהכי מחרפן זה שאני בודקת את הדברים בתצוגה מקדימה, וזה בסדר, ואז בבלוג עצמו זה לא! מה הקטע עם זה??

עדכון קצר.

אז היום בבוקר נסעתי להשיג את מספר הביטוח הלאומי הידוע גם כ-SIN. (סימבולי! סתם לא.)

כל הזמן הזהירו אותי שהצד המזרחי של העיר ממש מגעיל וממש לא כדאי להסתובב שם ושאני לא אתקרב לשם וכו'. אבל המשרד הזה שהייתי צריכה להגיע אליו - זה איפה שהוא. אבל האמת שלא דאגתי יותר מדי. כל הקנדים הטובים האלה, אני בטוחה שהם בחיים לא הסתובבו בשכונת התקווה.
כאילו, זה בכל זאת המילטון פה.

בשביל להגיע לשם יכולתי או לקחת אוטובוס לדאונטאון ועוד אוטובוס משם, או להגיע איכשהו אחר לדאונטאון. בכל מקרה, האוטובוס משם. בסוף נסעתי לשם באופניים, מה שהתברר כחוויה טיפה מפחידה כי עשיתי כמה החלטות לא טובות. מזמן לא נסעתי באופניים בעיר. הדרך חזרה כבר הייתה יותר טובה.
וחדשות טובות! סוף סוף מצאתי את הדאונטאון האמיתי. בטיול הקודם בדיוק פספסתי אותו (ובכל מקרה היה יום ראשון, האמת). המקום שממנו הייתי צריכה לקחת אוטובוס היה ממש דאונטאוני שכזה עם חנויות והכל. עדיין טיפה עלוב.. אבל לפחות קיים.

זה משהו שאנשים לא חושבים עליו (ואני חושבת עליו הרבה, דווקא), אבל אחד הדברים הכי מסובכים בלהגיע לעיר זרה זה אוטובוסים. איפה משלמים? איך משלמים? מה מקבלים? איך זה עובד? בכל עיר בעולם זה חייב להיות אחרת. אבל האמת שהפעם לא חשבתי על זה יותר מדי. איקבל (השותף) הציע לי שכשאני עולה ומשלמת לבקש משהו שנקרא טרנספר וזה יתן לי את הנסיעה הבאה חינם אם היא תוך שעתיים. שווה לנסות, בכל מקרה.
אז אני עולה לאוטובוס, ויושב נהג עם קוביה גדולה לידו שכתובים עליה כל מיני דברים ויש בה כל מיני חורים ובאמת שרק אלוהים בכבודו ובעצמו (ואולי גם הנהג) יודע מה עושים עם זה.
לפחות ידעתי מראש שהנסיעה עולה $2.40, אז כמו ילדה טובה הכנתי מטבע של שני דולר ועוד שני קווטרים (זה מה שמצאתי בארנק באותו רגע). עליתי, הסתכלתי על הדבר הזה, ועשיתי לנהג תנועה כזאת של "אין לי מושג מה לעשות". אז הוא הצביע על איזה חור, הכנסתי לשם את הכסף, והוא עושה לי, זה לא מחזיר עודף, רק כסף מדויק.
ואני כאילו.. מה.
1. מה הקטע, ומה עם אין לי?
2. אוקיי, אבל כבר הכנסתי, אז מה עכשיו?

ומאחורי נהיים אנשים. אז פשוט עשיתי תנועה כזאת של לא משנה. כי זה רק 10 סנט. ואז הוא כזה אומר חצי לעצמו
You don't need a transfer, OK
ונותן לי כרטיס. ואני חושבת לעצמי: מה. אבל פאק איט. הוא כבר עם האיש הבא. לא משנה. בקרוב יהיה לי נסיעות באוטובוס בחינם. קיוויתי רק שהבירוקרטיה הקנדית היעילה תאכזב אותי קצת וכל הסיפור יחד עם הנסיעה יקח יותר משעתיים וככה לא ארגיש שהפסדתי.
הנסיעה הייתה יותר קצרה משציפיתי (25 דקות בערך), ולקראת סופה פתאום קלטתי שהתכוננתי יפה מאוד לנסיעה לשם (בדיקת לו"ז, תחנות וכו') אבל שכחתי לחלוטין שצריך גם לחזור. לא בדקתי כלום על זה. טוב נו, זה בטח אותו קו. ובטח תהיה שם תחנה בצד השני. ואני כבר אנחש איפה לרדת זה לא מסובך. יופי.
אז אני יורדת מהאוטובוס באמצע שום מקום. אני יודעת שאני בפינת הרחוב הנכונה, אבל אין שם כלום.. יש כניסה.. יש מפעל הזוי.. יש מן פלאזה כזאת הזויה.. ואז ראיתי מרחוק שבפלאזה יש אולי שלטים של משהו שנראה אולי רשמי איכשהו. אחרי שחיכיתי שעה שיתחלף הרמזור הולכי רגל לירוק (אה, אופס, יש כפתור..............) הצלחתי להגיע לשם וזה באמת היה שם! ווהו!

כמובן שהבירוקרטיה הקנדית לא אכזבה והמקום היה כמעט ריק. אמנם מיד אחרי התחיל פתאום להתמלא ונהיה תור (עצום, של איזה 3 אנשים כל פעם, משהו לא מהעולם הזה), אבל כשאני נכנסתי היה כמעט שומם. מפה לשם קיבלתי את המספר מאוד בקלות. הכרטיס ישלח בדואר מתישהו. Mission accomplished.

הדרך חזרה לא הייתה בעייתית. ירדתי קצת מוקדם מדי מהאוטובוס אבל זה נתן לי הזדמנות ללכת קצת באיזור. ומצאתי קניון! עם חנויות! והכל!
מצאתי מצעים באיזה 11 דולר אז קניתי את הסט הכי פחות מכוער שהיה שם (והוא די מכוער :( ). ורק אחרי זה חשבתי שמה עוזר לי סט אחד בלבד... אבל לא נורא. וקניתי בטריות נטענות ומטען (הסט השלישי שלי כבר, מה יהיה). דווקא יש לי את המטען של ה-GP מהארץ, אבל למרבה הצער נראה שלא שמעו על זה פה ופשוט אין לקנות בטריות כאלה. נו טוב.

אופניים חזרה. הביתה. לבי"ס. שום דבר מרגש שם. שום דבר מרגש בבית.

אבל מריפייר מצאה לי כבל לחבר את הטלויזיה לכבלים אז שמתי את הטלויזיה בחדר. בינתיים על ה"שולחן כתיבה" שלי, אבל מחר אקח איזה משהו מהגרג' ואשים אותה עליו. למרות שלא נראה לי שאשתמש בה יותר מדי. גם היא עושה צפצוף מעצבן וגם לחלוטין אין מה לראות. מדהים. אבל נחמד שיש.

ומחר רובן אמור להגיע. יהיה מעניין לפגוש אותו.

אה, שכחתי לספר שבבי"ס פגשתי עוד פקולטי אחת שגם הסטודנטים שלה יושבים בחדר שאני בו, שקוראים לה סיגל בלשיין. ושמעתי את השם כבר כמה פעמים בימים האחרונים והיה לי די ברור שגם היא חייבת להיות קשורה איכשהו לישראל, כי אני לא מכירה הרבה קנדיות בשם סיגל. אז באמת היא שאלה אותי מאיפה אני ואמרתי לה ואז היא אמרה בעברית שהיא יודעת קצת עברית אבל לא הרבה כי היא לא בארץ מאז שהיא בת שנתיים או משהו כזה.
ואני עניתי באנגלית... כי לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי.
והיא אמרה לי (באנגלית כבר) שהיא כל הזמן רוצה לדבר עברית עם רובן והוא לא מוכן בשום אופן ואומר לה שהוא לא זוכר או משהו כזה.. שזה בולשיט (זה היא אמרה, אבל זה כמובן נכון). עאלק לא זוכר. הבן אדם חי בארץ עד גיל 30 או משהו. לא ברורה הבדיחה.
אז אמרתי לה שאני מוכנה לדבר איתה בעברית אם היא רוצה. לא נראה לי שהיא יודעת הרבה בכל מקרה.

תכל'ס אין לי בעיה עם זה שהוא לא מוכן לדבר עברית. לי זה עדיף, כי לברוח לעברית סתם יבלבל אותי וגם לא יעזור לי בכלום כי הכל בכל מקרה צריך להעשות באנגלית. אבל זה מוזר.............................

טוב, זה לא היה כל כך קצר. מדהים כמה אפשר לקשקש על כל כך מעט עשייה.
י

Main titles

לא כתבתי יומיים. בעיקר כי אתמול (יום ראשון) לא עשיתי יותר מדי. אז לא ממש היה על מה לכתוב.

מה שכן עשיתי אתמול (יום ראשון - טוב סתם), זה הליכה ממש ארוכה על הבוקר. הלכתי לאיזה שביל אופניים/הליכה כזה שמריפייר הראתה לי מתישהו על המפה ופשוט המשכתי עליו עוד ועוד ועוד. השביל היה ברובו לאורך אגם עם אווזים וברבורים ושאר עופות. אלה מראות שכל כך לא רגילים לראות שזה פשוט לא נקלט איפשהו.
אבל זה היה כל כך יפה שפשוט המשכתי והמשכתי, וכל הזמן חשבתי שאחרי זה יהיה צריך לחזור את כל זה וכל פעם המשכתי עוד. וגם ידעתי שלא ממש יבוא לי לחזור כמו שבאתי, אבל שלא הבאתי איתי מפה ככה שיש לי רק רעיון כללי איפה אני.
בסופו של דבר הגעתי לסוף השביל והחלטתי שאני לוקחת סיכון ומנסה לחזור דרך העיר. ניווטתי לפי השמש (כן כן!) כדי לנסות ללכת דרומה ואז מערבה. לא היה ברור לי איפה אני והאיזור היה נראה טיפה מפוקפק אבל המשכתי לכוון לכיוון שנראה לי, ואחרי משהו כמו 20 דקות של דרמה, הצלחתי למצוא את מיין סטריט שמוביל אותי ישר הביתה.
כל הסיפור לקח משהו כמו שעתיים וחצי.

וחוץ מזה לא עשיתי הרבה.

היום בבוקר הלכתי לאוניברסיטה.
עשיתי קצת טופסולוגיה וקיבלתי מפתחות וכרטיס לבניין. עדיין לא קיבלתי את הכרטיס שמאפשר כניסה למעבדות כי אני צריכה לעבור משהו שנקרא אנימל טריינינג, שכנראה לא אצטרך לעשות בכלל כי אני לא באמת עובדת עם חיות. אבל ככה זה בינתיים עד שראובן יגיע. רובן, בעצם.

במעבדה פגשתי את זאק שעובד איתי במעבדה והיה מאוד נחמד. דיברנו קצת על כל מיני דברים, ואז הלכתי לקנות אופניים.
לא היו הרבה אופציות, הייתי צריכה לבחור בין 3 גרוטאות: כחולה, לבנה וורודה. בסופו של דבר זה נפל לפי מה אפשר יהיה לכוונן הכי הרבה שיתאים לגובה שלי. בואו נגיד שלא בכיתי שאלה היו הורודים. אבל זה בהחלט היה במקרה.
אבל מה, לא היה להם מנעול. נגמרו. בכלל כל ה"חנות" הזאת זו בדיחה. זה סתם כזה בייק וורקשופ באוניברסיטה. עם כל מיני בחורים צעירים שמתקנים אופניים. אבל זה מאפשר לקנות אופניים ב-50 דולר אז אני בטח לא מתלוננת. וגם אם משהו מתקלקל הם מתקנים בדר"כ בלי תשלום בכלל.
אבל לא היה מנעול, ככה שזאת בעיה. כי למרות שהאופניים שלי לא מאוד דיזיירבל (ורודים, ישנים ולגמרי משומשים), עדיין אם לא אקשור אותם הם כנראה יעלמו. אז השארתי אותם בינתיים שם וצעדתי למקום שיש חנות אופניים כדי לקנות מנעול. אז עכשיו יש גם מנעול. ויש לו חלק שממש ממש אין לי מושג מה אני אמורה לעשות איתו............... אבל טוב נו.

אחרי כל הסיבובים האלה חזרתי למעבדה ואז גם קורין הגיעה. שהיא עוד אחת שאיתי במעבדה וגם חמודה. היא לקחה אותי לסיור נוסף במעבדה (בבוקר הלכתי עם זאק אבל זה היה סיור של 2 דקות) והראתה לי את כל הזבובים שלה וכל מיני דברים. הזבובים מה זה חמודים. כשהם במיכלי פלסטיק. כשהם בבית הם סתם ברחשים.

ואז הם הזמינו אותי לבוא איתם לשתות באיזה מקום שהוא במקרה מעל החנות אופניים. ונראה לי שקוראים לו הפיניקס אבל מי זוכר. והיום שם הרבה צרעות וניסיתי לתפוס תמונה של זאק (שהוא איש דבורים) עם צרעה עליו (מה שקרה כמה פעמים) כי זה מגניב, אבל לא ממש הצלחתי. והיה מאוד נחמד. הם שניהם יותר לעניין משצפיתי שיהיו. אבל נראה מה יהיה.

ואז נסעתי באופניים הורודים והמגניבים שלי הביתה. אני כמעט מרגישה שאני צריכה לתת להם שם. אבל זה אולי קצת מוגזם. נראה מה יבוא לי.
בערב לא עשיתי שום דבר מיוחד. הייתי לבד בבית רוב הערב.
ומחר בבוקר אני צריכה לנסוע לאיזה חור במזרח העיר כדי לנסות להשיג:
Social Insurance Number
או בעברית צחה, מספר ביטוח לאומי. אני מתכננת לנסוע באופניים למרכז העיר ולקחת משם אוטובוס. ויהיה כיף חיים. בירוקרטיה קנדית קטנה עלי לא משנה מה. שום דבר פה לא יכול להתקרב לחוויה של ביטוח לאומי בארץ.... אפילו אם זה בחור במזרח העיר שזה איזור שלא אמורים להגיע אליו (משהו ברמה של הארלם כנראה, בקנה מידה המילטוני).

והעליתי קצת תמונות שאפשר לראות פה

http://picasaweb.google.com/falcBayliss

והזמנתי פוסטר סופר מגניב לחדר מאיביי שניתן לקוות שיגיע מתישהו. וזה יהיה כיף. וכשהוא יגיע אני אזמין עוד. ובסוף החדר יהיה מממממממממממממ-גניב ברמות על. חכו ותראו.

My descent into madness

עוד יום ארוך. אם כי ברמות אחרות. וגם לא באמת כזה ארוך. כשחושבים על זה.

אבל משום מה קשה לי לשחזר אותו בכתיבה יותר מאת הבלגן ששחזרתי אתמול.

אני כרגע הולכת לעדכן כל יום. כי רק עכשיו באמת יהיה מעניין לעדכן כל יום. וכי אחרת ישאלו אותי יותר מדי שאלות, גם.

קמתי מוקדם יחסית, כיאה לזה שהלכתי לישון ב-10. והחלטתי שאני אצא לסיבוב לראות קצת מה יש מסביב, למרות שלא היה לי מושג לאן אני הולכת. אז יצאתי לסיבוב קטן על Main St. יום אפור שכזה. הלכתי קצת לשני הכיוונים, אבל הדבר המעניין היחיד שראיתי היה האוניברסיטה. באיזשהו שלב התחיל קצת לטפטף, אז חזרתי הביתה.

בבית שוחחתי קצת עם MP בענייני קניות וחשבונות בנק ושבילים. עכשיו ממש בא לי לקנות כבר אופניים וללכת לרכב בכל השבילים המגניבים האלה. אולי מחר אני אלך בהם, אבל זה איכשהו נראה לי פחות מגניב. ללכת זה משעמם.

(חבל, כי פעם לא חשבתי ככה).

MP והשותפה השניה, ג'ק, אמרו לי שיש איזה בנק שהכל בו חינמי לגמרי והוא ככה וככה, אבל שהוא בעצם לא ממש בנק אלא נמצא בסופרמרקט. אוקיייייי... רק בצפון אמריקה. בכל מקרה הייתי צריכה ללכת לסופר אז אמרתי יאללה. MP הלכה איתי 5 דקות להראות לי את ההתחלה של השביל שהוא סוג של קיצור דרך (אני חושבת).

היה ממש נעים ושמש והכל, אפילו קצת חם.

הדרך לסופר - כן כן.

בדיחה אמיתית או מה.

ותראו איזה יום יפה!

הייתי בסופר המון זמן. מסתבר שלהיות בסופר אמריקאי (אוקיי, אוקיי, קנדי) זה נורא כיף כשזה סתם כדי להסתכל על דברים ולקנות שוקולד, אבל קצת יותר מסובך כשאשכרה צריך לקנות אוכל לבית. פתאום אני קולטת שאני לא מכירה כלום ואין לי מושג מה טוב ומה טעים ומה כדאי ומה בכלל לעזאזל אני רוצה שיהיה לי בבית, כי אני אפילו לא יודעת מה תהיה השגרה שלי. בסוף קניתי די מעט דברים ודי בסיסיים, אבל זה צריך להחזיק אותי לבינתיים.

שכחתי לספר שמסתבר שהבית נמכר לאחרונה, ובעלי הבית החדשים נתנו לכל שותף מתנה. משהו די מגניב. מן סיר כזה לפסטה, חבילת פסטה, צנצנת רוטב וקערה. זה כבר אוכל!

אחרי שסוף סוף סיימתי את הקניות (בלי שקיות, כמובן. יש ארון שלם מלא בשקיות בד ופלסטיק ורק איתן הולכים לקניות. שקיות ניילון עולות כסף), הלכתי לבנק הזה. דיברתי קצת עם אישה מאוד נחמדה שרוב הזמן אמרה דברים בנקאיים שלא הבנתי בכלל. אבל כן הבנתי שכרטיס אשראי אין לי מצב לקבל ממנה ובאופן כללי שזה לא סוג הבנק שאני מחפשת. זה נחמד שהכל נורא חינם (פנקסי צ'קים חינם, אין עמלות בכלום), אבל זה לא הרגיש לי לעניין. וזה גם הכל נורא מקומי כזה.

תשאול מקיף העלה שכל השותפים שלי בבנק שנקרא TD ושיש עוד בנק שנקרא CIBC. ושהם במקום אחר. אז החלטתי שאני אוותר כרגע על זה ואנסה את מזלי במקום אחר.

יצאתי החוצה, מבול. מאיפה מבול הגיע באמצע הקיץ?? מאוד לא נוח העניין הזה. ואני עם שקיות וסנדלים. אבל גשם זה כיף, לא באמת אכפת לי. וגם הייתה לי מטריה קטנה ורעועה שכיסתה בערך שליש ממה שהיא הייתה אמורה, וטבעתי בשלוליות עם הסנדלים. וכל הדרך רק חשבתי על זה שכל העניין הזה של להתפס בגשם עם סנדלים זה משהו שבחיים לא יכול לקרות בישראל.

כיףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף.

בכל מקרה, אחרי שסידרתי את הדברים בבית ובזבזתי זמן, בדקתי את השעות של הבנקים והחלטתי שאני בכל זאת מנסה לסגור את זה היום. הבנקים פתוחים בשבת משום מה. זה גם עניין חדש פה, מסתבר. מגניב.

ושוב נהיה יום ממש יפה עם שמש. הפעם בכלל לא לקחתי את המטריה. ולא, לא כי לא למדתי לקח, אלא כי היא הייתה רטובה וזרוקה בחוץ ולא היה לי כוח להסחב עם זה.

MP הסבירה לי בערך את הדרך, אבל הסתכלתי גם במפה, ואמרה לי שאני קודם אעבור ליד ה-TD ושה-CIBC יהיה בהמשך. הלכתי כמו שחשבתי שהיא אמרה, אבל זה כנראה לא היה מה שהיא אמרה, כי הראשון שעברתי דווקא היה ה-CIBC. אז אמרתי יאללה.

ישבתי עם אישה ממש מצחיקה ונחמדה בשם Beth, משהו כמו שעה. וסידרנו כל מיני דברים. והיה מאוד משעשע. בהתחלה היא רשמה את השם הפרטי שלי בתור לנצט. אחרי זה היא רשמה את הסדר של שני השמות שלי הפוך. אחרי זה היא תיקנה אבל לא בשני המקומות שהיא הייתה צריכה. וכל פעם כזאת שהיא צריכה לתקן היא צריכה לקרוא לאחראית שלה לאפשר לה לתקן, וכל פעם היא אומרת שהיא לא מאמינה וזה בחיים לא קורה לה והיא לא מבינה את זה וזה כי היא לא רגילה לעבוד בשבת וכו' וכו'. מאוד משעשע.

העיקר שיש חשבון בנק.

אחרי זה טיילתי קצת להכיר עוד טיפה את האיזור ואז התחלתי לחזור ואז שוב נהיה גשם והלכתי מהר אבל בכל זאת נרטבתי טיפה (שוב). אבל הפעם הייתי עם נעליים. ובקטנה.

וזהו. אחרי זה לא עשיתי הרבה. סידרתי פה קצת. העפתי את הפוסטר. אבל השידה והמראה עוד פה. ומזוודה אחת כבר מחוץ לחדר אבל השניה עוד פה. למרות שכמעט ריקה. ויש לי מדף ממש חמוד ליד המיטה עם כל הדברים. החשובים.

איך דווקא עכשיו נהיה את Breathe me בשאפל?

אנדריאה באה שוב ועזרתי להן להכין איזה בראוניז/עוגה לא ברורים שמשום מה היה בהם טופו. לא יעזור מה יגידו, עוגה בריאה זה פשוט לא משהו. לא שזה היה מגעיל, אבל זה יכול היה להיות כל כך הרבה יותר טעים...

אבל אני מניחה שזה טוב מבחינה כפולה. גם "בריא" וגם לא מאוד טעים אז לא אוכלים הרבה. פשוט מעולה.

ועוד לא צילמתי את החדר ולפני שאני אספיק הוא כבר ישתנה. כנראה הייתי צריכה לצלם אותו אתמול ריק לגמרי. עכשיו הוא טיפה מתחיל לקבל צורה. אבל אין כוח.

ויש פה טלויזיה שאף אחד לא רוצה ואני יכולה לקחת. אבל בינתיים אני לא. נראה שבכל מקרה אין ממש מה לראות פה בטלויזיה. וגם אין לי ממש איפה לשים אותה. אבל מה שכן, שכחתי לספר ש-MP נתנה לי מנורת קליפס קטנה כזאת שהייתה לה בלי נורה, ובמסע הקניות שלי מצאתי לה נורא ועכשיו יש לי אור קטן. קצת קטן מדי, למעשה. אבל לשעת לילה כזאת זה מתאים, כשלא צריך לעשות שום דבר באמת. אבל יהיה צורך למצוא פתרון אחר, מתישהו.

ואין לי שמץ של מושג מה אעשה מחר. אפילו לא שמץ. אבל אולי כדאי שאהנה מזה, כי זה כנראה היום האחרון שבו אהנה מחוסר מעש לעוד הרבה זמן.

One last time

נגמר יום אחד. ארוך מאודדדדדדדדדדדד. מרגיש כאילו אני ערה כבר 3 ימים.

את הדברים השונים שהרגשתי ביום הזה קשה בדר"כ לדחוס לחודש. אבל הכל איכשהו נראה כמו חלום עכשיו.
המלצה אישית - אל תטוסו לחו"ל באמצע אוגוסט בשעות הכי עמוסות של היום (שהן, מסתבר, 3-6 בבוקר). הדבר היחיד שטרחתי לצלם בינתיים היה כמה נתב"ג היה מפוצץ. ואפילו לא צילמתי את התורים לצ'ק אין, רק את חלוקת הזהב בדיוטי פרי (36 ש"ח לשקית קשיו.. כנראה זה באמת מזהב).

דווקא הטיסה הראשונה הייתה ממש בסדר (חוץ מה-mood swings האכזריים). אולי כי הייתי כבר כל כך גמורה שפשוט נמנמתי כל הטיסה. לא ממש ישנתי, אבל גם לא ממש הייתי בהכרה. הטיסה יצאה בשעה איחור, אין לי מושג למה. כל הדרך הייתי בלחץ שאפספס את הקונקשן, במיוחד בגלל שמסיבה כזאת או אחרת לא קיבלתי כרטיס עליה למטוס לטיסה השניה, והפוסטמה בארץ גם לא ממש ידעה/רצתה להסביר לי למה או מה לעשות עם זה.
דווקא לקראת סוף הטיסה איזו דיילת צ'כית ניסתה להסביר מה עושים במקרה שאין כרטיס עליה לטיסה הבאה, אבל יש בעיה עם הצ'כים. והיא, שאי אפשר להבין מילה ממה שהם מדברים. וואטסואבר.
אז נאלצתי לרדת מהמטוס ולהתחיל להסתובב כמו מפגרת לנסות להבין מה אני עושה, ועד שמצאתי ועד שקיבלתי לא ממש זכרתי שכדאי גם לבקש מושב במעבר, כך שיצא שישבתי באמצע........
למזלי ביני לבין המעבר ישבה ילדה ככה שזה שלא היה כל כך נורא.

לא זוכרת הרבה מהשדה תעופה בפראג. חוץ מחיבור רגעי לאינטרנט. מטוסים ממריאים ונוחתים בחלון.
פראחה.

הטיסה לטורונטו הייתה נצחחחחחחחחחחחחח. נצח. עייפות.
אבל התברר שבקנדה קיימת יעילות מהסוג שנראה שבארה"ב פועלים באופן מכוון נגדה. מרגע שנחתנו עד שהייתי בחוץ (ובחוץ זה אחרי כל הבדיקות הרגילות + מעבר אצל שלטונות ההגירה כדי שינפיקו לי ויזת לימודים) עברו בדיוק 45 דקות. כולל לחכות למזוודות והכל. בארה"ב רק התור לדרכונים 45 דקות, ואני לא רוצה לדעת כמה זמן הייתי נתקעת אם הייתי צריכה גם לעשות שם איזשהו הליך בירוקרטי נוסף. שלא לדבר על הבדיחה שיש בארה"ב בכל מיני מקומות שלוקחים את המזוודות, עוברים את המכס, מחזירים אותן, הולכים שעה ואז מחכים להן שוב במקום אחר.

אבל מה, היעילות לא השתלמה יותר מדי כי הבנות שבאו לקחת אותי התעכבו קצת ויצא שחיכיתי להן משהו כמו 40 דקות. אבל לא נורא, היה שווה את הטרמפ.
אספו אותי מרי-פייר (MP) ואנדריאה (בעלת האוטו). אני בשלב הזה כבר בחוסר הכרה מדרגה רביעית. שניה אחרי שמרי-פייר אמרה לי את השם של אנדריאה כבר שכחתי אותו. שלא לדבר על זה שבכל מקרה לא הבנתי אותו נכון כי יש לה מבטא מצחיק.
וכל הערב הזה בסימן לא להבין חצי ממה שהולך סביבי כי אני פשוט שפוכה ברמות היסטריות.

הגענו לפה אחרי די הרבה תלאות כי הייתה תנועה מטורפת. היה כל כך מוזר להגיע לפה. ולקלוט. שזה הבית שלי עכשיו. שאני לא אורחת פה או משהו. שזה איפה שאני גרה. וכל החדר מלא ברהיטים של אשה זקנה. יש בו משהו מבאס כרגע. אבל חלק אני מעיפה החוצה כבר מחר ונראה מה נעשה הלאה. לא צריך להיות מסובך להפוך את החדר הזה למקום נורמלי לחיות בו. התחלה טובה תהיה להוריד את הפוסטר הענק של ג'ון טרוולטה וסמיואל ל. ג'קסון מהקיר מעל המיטה.
אה, יופי שנזכרתי, צריך לקנות מנורה קטנה כי האור הגדול כל הזמן לא לעניין. יש גם מראה ענקית על המגירות המכוערות וזה הכל צריך לעוף. צריך להשיג מראה בגודל נורמלי לחדר במקום. יקח קצת זמן, כנראה.

אז בדיוק עשו פה ארוחה הערב ובאו כל מיני חברים. היה ממש נחמד. קצת לא נעים כי הייתי שפוכה לגמרי, אבל השתדלתי להיות חברותית. וגם שתינו קצת, מה שתמיד עוזר למדד החברותיות שלי. סה"כ אנשים ממש חמודים. חלקם מדברים כמו קנדים קלאסיים וזה מצחיק.

אני כל כך שפוכה שאני עדיין משום מה חושבת כל הזמן שכולם מדברים עברית. קשה להסביר את זה, המוח פשוט לא עובד.

כולם עדיין למעלה אבל נאלצתי לפרוש כי די, אני חייבת לישון.

אני עדיין מנסה להבין מה המזג אויר פה. הם סיפרו שכל שבוע שעבר היה ממש ממש חם ומגעיל. ואז אתמול היו פה סופות משוגעות וטורנדו. היום דווקא היה ממש נעים יחסית (בשביל הקיץ שממנו באתי) וכשישבנו בחוץ עד אחרי שהחשיך כבר נהיה קריר. החדר שלי הרגיש קצת קריר עכשיו כשנכנסתי אליו, אבל עכשיו אני שוכבת פה עם המחשב ונהיה לי חם. יש פה קצת בעיה של חוסר אויר. בחדר. אני רק מקווה שהיא תפטר לגמרי ברגע שיהיה קר יותר.

לא יודעת מה יהיה מחר. לפחות אני אגלה איפה החנויות פה. לא יודעת מה פתוח בשבת. ראיתי את האוניברסיטה מהאוטו בדרך לפה, אבל זהו. אבל זה כנראה יחכה ליום שני.

לא ברור מה אני אמורה לעשות בלי אור קטן.

בכל מקרה, יש פה הרבה יותר קיץ משחשבתי וכולם עם גופיות ועניינים. חוצפה. מזל גדול שהגעתי בדיוק כשנהיה נעים כי אם הייתי מגיעה לחום שהיה פה שבוע עבר הייתי מבטלת את כל הסיפור וחוזרת לארץ.
טוב אולי לא. אבל זה היה יכול להיות מבאס ביותר.

וזהו, אני מקווה בפעם הראשונה בחיים שלי לא לקבל תלונות על חוסר פירוט. מי שהפירוט הזה לא הספיק לו, מוזמן לבוא בעצמו לחוות את העניין.

ועכשיו - לישון. אבל עם מה נרדמים?