נגמר יום אחד. ארוך מאודדדדדדדדדדדד. מרגיש כאילו אני ערה כבר 3 ימים.
את הדברים השונים שהרגשתי ביום הזה קשה בדר"כ לדחוס לחודש. אבל הכל איכשהו נראה כמו חלום עכשיו.
המלצה אישית - אל תטוסו לחו"ל באמצע אוגוסט בשעות הכי עמוסות של היום (שהן, מסתבר, 3-6 בבוקר). הדבר היחיד שטרחתי לצלם בינתיים היה כמה נתב"ג היה מפוצץ. ואפילו לא צילמתי את התורים לצ'ק אין, רק את חלוקת הזהב בדיוטי פרי (36 ש"ח לשקית קשיו.. כנראה זה באמת מזהב).
דווקא הטיסה הראשונה הייתה ממש בסדר (חוץ מה-mood swings האכזריים). אולי כי הייתי כבר כל כך גמורה שפשוט נמנמתי כל הטיסה. לא ממש ישנתי, אבל גם לא ממש הייתי בהכרה. הטיסה יצאה בשעה איחור, אין לי מושג למה. כל הדרך הייתי בלחץ שאפספס את הקונקשן, במיוחד בגלל שמסיבה כזאת או אחרת לא קיבלתי כרטיס עליה למטוס לטיסה השניה, והפוסטמה בארץ גם לא ממש ידעה/רצתה להסביר לי למה או מה לעשות עם זה.
דווקא לקראת סוף הטיסה איזו דיילת צ'כית ניסתה להסביר מה עושים במקרה שאין כרטיס עליה לטיסה הבאה, אבל יש בעיה עם הצ'כים. והיא, שאי אפשר להבין מילה ממה שהם מדברים. וואטסואבר.
אז נאלצתי לרדת מהמטוס ולהתחיל להסתובב כמו מפגרת לנסות להבין מה אני עושה, ועד שמצאתי ועד שקיבלתי לא ממש זכרתי שכדאי גם לבקש מושב במעבר, כך שיצא שישבתי באמצע........
למזלי ביני לבין המעבר ישבה ילדה ככה שזה שלא היה כל כך נורא.
לא זוכרת הרבה מהשדה תעופה בפראג. חוץ מחיבור רגעי לאינטרנט. מטוסים ממריאים ונוחתים בחלון.
פראחה.
הטיסה לטורונטו הייתה נצחחחחחחחחחחחחח. נצח. עייפות.
אבל התברר שבקנדה קיימת יעילות מהסוג שנראה שבארה"ב פועלים באופן מכוון נגדה. מרגע שנחתנו עד שהייתי בחוץ (ובחוץ זה אחרי כל הבדיקות הרגילות + מעבר אצל שלטונות ההגירה כדי שינפיקו לי ויזת לימודים) עברו בדיוק 45 דקות. כולל לחכות למזוודות והכל. בארה"ב רק התור לדרכונים 45 דקות, ואני לא רוצה לדעת כמה זמן הייתי נתקעת אם הייתי צריכה גם לעשות שם איזשהו הליך בירוקרטי נוסף. שלא לדבר על הבדיחה שיש בארה"ב בכל מיני מקומות שלוקחים את המזוודות, עוברים את המכס, מחזירים אותן, הולכים שעה ואז מחכים להן שוב במקום אחר.
אבל מה, היעילות לא השתלמה יותר מדי כי הבנות שבאו לקחת אותי התעכבו קצת ויצא שחיכיתי להן משהו כמו 40 דקות. אבל לא נורא, היה שווה את הטרמפ.
אספו אותי מרי-פייר (MP) ואנדריאה (בעלת האוטו). אני בשלב הזה כבר בחוסר הכרה מדרגה רביעית. שניה אחרי שמרי-פייר אמרה לי את השם של אנדריאה כבר שכחתי אותו. שלא לדבר על זה שבכל מקרה לא הבנתי אותו נכון כי יש לה מבטא מצחיק.
וכל הערב הזה בסימן לא להבין חצי ממה שהולך סביבי כי אני פשוט שפוכה ברמות היסטריות.
הגענו לפה אחרי די הרבה תלאות כי הייתה תנועה מטורפת. היה כל כך מוזר להגיע לפה. ולקלוט. שזה הבית שלי עכשיו. שאני לא אורחת פה או משהו. שזה איפה שאני גרה. וכל החדר מלא ברהיטים של אשה זקנה. יש בו משהו מבאס כרגע. אבל חלק אני מעיפה החוצה כבר מחר ונראה מה נעשה הלאה. לא צריך להיות מסובך להפוך את החדר הזה למקום נורמלי לחיות בו. התחלה טובה תהיה להוריד את הפוסטר הענק של ג'ון טרוולטה וסמיואל ל. ג'קסון מהקיר מעל המיטה.
אה, יופי שנזכרתי, צריך לקנות מנורה קטנה כי האור הגדול כל הזמן לא לעניין. יש גם מראה ענקית על המגירות המכוערות וזה הכל צריך לעוף. צריך להשיג מראה בגודל נורמלי לחדר במקום. יקח קצת זמן, כנראה.
אז בדיוק עשו פה ארוחה הערב ובאו כל מיני חברים. היה ממש נחמד. קצת לא נעים כי הייתי שפוכה לגמרי, אבל השתדלתי להיות חברותית. וגם שתינו קצת, מה שתמיד עוזר למדד החברותיות שלי. סה"כ אנשים ממש חמודים. חלקם מדברים כמו קנדים קלאסיים וזה מצחיק.
אני כל כך שפוכה שאני עדיין משום מה חושבת כל הזמן שכולם מדברים עברית. קשה להסביר את זה, המוח פשוט לא עובד.
כולם עדיין למעלה אבל נאלצתי לפרוש כי די, אני חייבת לישון.
אני עדיין מנסה להבין מה המזג אויר פה. הם סיפרו שכל שבוע שעבר היה ממש ממש חם ומגעיל. ואז אתמול היו פה סופות משוגעות וטורנדו. היום דווקא היה ממש נעים יחסית (בשביל הקיץ שממנו באתי) וכשישבנו בחוץ עד אחרי שהחשיך כבר נהיה קריר. החדר שלי הרגיש קצת קריר עכשיו כשנכנסתי אליו, אבל עכשיו אני שוכבת פה עם המחשב ונהיה לי חם. יש פה קצת בעיה של חוסר אויר. בחדר. אני רק מקווה שהיא תפטר לגמרי ברגע שיהיה קר יותר.
לא יודעת מה יהיה מחר. לפחות אני אגלה איפה החנויות פה. לא יודעת מה פתוח בשבת. ראיתי את האוניברסיטה מהאוטו בדרך לפה, אבל זהו. אבל זה כנראה יחכה ליום שני.
לא ברור מה אני אמורה לעשות בלי אור קטן.
בכל מקרה, יש פה הרבה יותר קיץ משחשבתי וכולם עם גופיות ועניינים. חוצפה. מזל גדול שהגעתי בדיוק כשנהיה נעים כי אם הייתי מגיעה לחום שהיה פה שבוע עבר הייתי מבטלת את כל הסיפור וחוזרת לארץ.
טוב אולי לא. אבל זה היה יכול להיות מבאס ביותר.
וזהו, אני מקווה בפעם הראשונה בחיים שלי לא לקבל תלונות על חוסר פירוט. מי שהפירוט הזה לא הספיק לו, מוזמן לבוא בעצמו לחוות את העניין.
ועכשיו - לישון. אבל עם מה נרדמים?
את הדברים השונים שהרגשתי ביום הזה קשה בדר"כ לדחוס לחודש. אבל הכל איכשהו נראה כמו חלום עכשיו.
המלצה אישית - אל תטוסו לחו"ל באמצע אוגוסט בשעות הכי עמוסות של היום (שהן, מסתבר, 3-6 בבוקר). הדבר היחיד שטרחתי לצלם בינתיים היה כמה נתב"ג היה מפוצץ. ואפילו לא צילמתי את התורים לצ'ק אין, רק את חלוקת הזהב בדיוטי פרי (36 ש"ח לשקית קשיו.. כנראה זה באמת מזהב).
דווקא הטיסה הראשונה הייתה ממש בסדר (חוץ מה-mood swings האכזריים). אולי כי הייתי כבר כל כך גמורה שפשוט נמנמתי כל הטיסה. לא ממש ישנתי, אבל גם לא ממש הייתי בהכרה. הטיסה יצאה בשעה איחור, אין לי מושג למה. כל הדרך הייתי בלחץ שאפספס את הקונקשן, במיוחד בגלל שמסיבה כזאת או אחרת לא קיבלתי כרטיס עליה למטוס לטיסה השניה, והפוסטמה בארץ גם לא ממש ידעה/רצתה להסביר לי למה או מה לעשות עם זה.
דווקא לקראת סוף הטיסה איזו דיילת צ'כית ניסתה להסביר מה עושים במקרה שאין כרטיס עליה לטיסה הבאה, אבל יש בעיה עם הצ'כים. והיא, שאי אפשר להבין מילה ממה שהם מדברים. וואטסואבר.
אז נאלצתי לרדת מהמטוס ולהתחיל להסתובב כמו מפגרת לנסות להבין מה אני עושה, ועד שמצאתי ועד שקיבלתי לא ממש זכרתי שכדאי גם לבקש מושב במעבר, כך שיצא שישבתי באמצע........
למזלי ביני לבין המעבר ישבה ילדה ככה שזה שלא היה כל כך נורא.
לא זוכרת הרבה מהשדה תעופה בפראג. חוץ מחיבור רגעי לאינטרנט. מטוסים ממריאים ונוחתים בחלון.
פראחה.
הטיסה לטורונטו הייתה נצחחחחחחחחחחחחח. נצח. עייפות.
אבל התברר שבקנדה קיימת יעילות מהסוג שנראה שבארה"ב פועלים באופן מכוון נגדה. מרגע שנחתנו עד שהייתי בחוץ (ובחוץ זה אחרי כל הבדיקות הרגילות + מעבר אצל שלטונות ההגירה כדי שינפיקו לי ויזת לימודים) עברו בדיוק 45 דקות. כולל לחכות למזוודות והכל. בארה"ב רק התור לדרכונים 45 דקות, ואני לא רוצה לדעת כמה זמן הייתי נתקעת אם הייתי צריכה גם לעשות שם איזשהו הליך בירוקרטי נוסף. שלא לדבר על הבדיחה שיש בארה"ב בכל מיני מקומות שלוקחים את המזוודות, עוברים את המכס, מחזירים אותן, הולכים שעה ואז מחכים להן שוב במקום אחר.
אבל מה, היעילות לא השתלמה יותר מדי כי הבנות שבאו לקחת אותי התעכבו קצת ויצא שחיכיתי להן משהו כמו 40 דקות. אבל לא נורא, היה שווה את הטרמפ.
אספו אותי מרי-פייר (MP) ואנדריאה (בעלת האוטו). אני בשלב הזה כבר בחוסר הכרה מדרגה רביעית. שניה אחרי שמרי-פייר אמרה לי את השם של אנדריאה כבר שכחתי אותו. שלא לדבר על זה שבכל מקרה לא הבנתי אותו נכון כי יש לה מבטא מצחיק.
וכל הערב הזה בסימן לא להבין חצי ממה שהולך סביבי כי אני פשוט שפוכה ברמות היסטריות.
הגענו לפה אחרי די הרבה תלאות כי הייתה תנועה מטורפת. היה כל כך מוזר להגיע לפה. ולקלוט. שזה הבית שלי עכשיו. שאני לא אורחת פה או משהו. שזה איפה שאני גרה. וכל החדר מלא ברהיטים של אשה זקנה. יש בו משהו מבאס כרגע. אבל חלק אני מעיפה החוצה כבר מחר ונראה מה נעשה הלאה. לא צריך להיות מסובך להפוך את החדר הזה למקום נורמלי לחיות בו. התחלה טובה תהיה להוריד את הפוסטר הענק של ג'ון טרוולטה וסמיואל ל. ג'קסון מהקיר מעל המיטה.
אה, יופי שנזכרתי, צריך לקנות מנורה קטנה כי האור הגדול כל הזמן לא לעניין. יש גם מראה ענקית על המגירות המכוערות וזה הכל צריך לעוף. צריך להשיג מראה בגודל נורמלי לחדר במקום. יקח קצת זמן, כנראה.
אז בדיוק עשו פה ארוחה הערב ובאו כל מיני חברים. היה ממש נחמד. קצת לא נעים כי הייתי שפוכה לגמרי, אבל השתדלתי להיות חברותית. וגם שתינו קצת, מה שתמיד עוזר למדד החברותיות שלי. סה"כ אנשים ממש חמודים. חלקם מדברים כמו קנדים קלאסיים וזה מצחיק.
אני כל כך שפוכה שאני עדיין משום מה חושבת כל הזמן שכולם מדברים עברית. קשה להסביר את זה, המוח פשוט לא עובד.
כולם עדיין למעלה אבל נאלצתי לפרוש כי די, אני חייבת לישון.
אני עדיין מנסה להבין מה המזג אויר פה. הם סיפרו שכל שבוע שעבר היה ממש ממש חם ומגעיל. ואז אתמול היו פה סופות משוגעות וטורנדו. היום דווקא היה ממש נעים יחסית (בשביל הקיץ שממנו באתי) וכשישבנו בחוץ עד אחרי שהחשיך כבר נהיה קריר. החדר שלי הרגיש קצת קריר עכשיו כשנכנסתי אליו, אבל עכשיו אני שוכבת פה עם המחשב ונהיה לי חם. יש פה קצת בעיה של חוסר אויר. בחדר. אני רק מקווה שהיא תפטר לגמרי ברגע שיהיה קר יותר.
לא יודעת מה יהיה מחר. לפחות אני אגלה איפה החנויות פה. לא יודעת מה פתוח בשבת. ראיתי את האוניברסיטה מהאוטו בדרך לפה, אבל זהו. אבל זה כנראה יחכה ליום שני.
לא ברור מה אני אמורה לעשות בלי אור קטן.
בכל מקרה, יש פה הרבה יותר קיץ משחשבתי וכולם עם גופיות ועניינים. חוצפה. מזל גדול שהגעתי בדיוק כשנהיה נעים כי אם הייתי מגיעה לחום שהיה פה שבוע עבר הייתי מבטלת את כל הסיפור וחוזרת לארץ.
טוב אולי לא. אבל זה היה יכול להיות מבאס ביותר.
וזהו, אני מקווה בפעם הראשונה בחיים שלי לא לקבל תלונות על חוסר פירוט. מי שהפירוט הזה לא הספיק לו, מוזמן לבוא בעצמו לחוות את העניין.
ועכשיו - לישון. אבל עם מה נרדמים?
היי יערה,
ReplyDeleteמה את הולכת ללמוד?
את מתגוררת בטורונטו?
אדגר אהובתי
ReplyDeleteאיזה כיף איזה כיף איזה כיף
כמה טוב לשמוע ממך, איזה רעיון מעולה
מצ'עצ'ע שפתחנו שתינו בלוג באותו זמן
מחכה לעוד סיפורים
בטוחה שתמצאי אור קטן
אוהבת
שירה
יערונת,
ReplyDeleteאני מזדהה עם כל המשפטים על העייפות והמוזרות שיש מסביב, אני חושבת שגם כשאני הייתי בארה"ב היה לי ג'ט לג מטורף וחשבתי מחשבות הזויות ביותר. אבל בטח שאת חווית את זה יותר ממני.
אניווי - המשך שהייה נעימה ותמשיכי לעדכן זה נחמד נורא שחשבת על זה!!
(דנית)
יערה יקירתי
ReplyDeleteאפילו אני לא מתלוננת על חוסר פרוט. אם תמשיכי ככה זה יהיה מספק עד מאד.
מקווה שכבר גילית חנויות והעיקר מצאת אור קטן...
חיבוק חזק חזק
אמא
מסתבר שהבלוגפוסט הזה הוא לא משהו.
ReplyDeleteגם אי אפשר לענות למישהו ספציפי, עושה רושם.
אני הולכת ללמוד תואר שני בביולוגיה.
אני לא בטורונטו כי אם ליד.