Make this go on forever

הממשק של הבלוג הזה מעצבן משהו. אני מתנצלת מראש על כל מיני בלגני עברית/אנגלית/סימני פיסוק שהוא עושה לי. אני מתחרפנת מזה. אני חושבת שמה שהכי מחרפן זה שאני בודקת את הדברים בתצוגה מקדימה, וזה בסדר, ואז בבלוג עצמו זה לא! מה הקטע עם זה??

עדכון קצר.

אז היום בבוקר נסעתי להשיג את מספר הביטוח הלאומי הידוע גם כ-SIN. (סימבולי! סתם לא.)

כל הזמן הזהירו אותי שהצד המזרחי של העיר ממש מגעיל וממש לא כדאי להסתובב שם ושאני לא אתקרב לשם וכו'. אבל המשרד הזה שהייתי צריכה להגיע אליו - זה איפה שהוא. אבל האמת שלא דאגתי יותר מדי. כל הקנדים הטובים האלה, אני בטוחה שהם בחיים לא הסתובבו בשכונת התקווה.
כאילו, זה בכל זאת המילטון פה.

בשביל להגיע לשם יכולתי או לקחת אוטובוס לדאונטאון ועוד אוטובוס משם, או להגיע איכשהו אחר לדאונטאון. בכל מקרה, האוטובוס משם. בסוף נסעתי לשם באופניים, מה שהתברר כחוויה טיפה מפחידה כי עשיתי כמה החלטות לא טובות. מזמן לא נסעתי באופניים בעיר. הדרך חזרה כבר הייתה יותר טובה.
וחדשות טובות! סוף סוף מצאתי את הדאונטאון האמיתי. בטיול הקודם בדיוק פספסתי אותו (ובכל מקרה היה יום ראשון, האמת). המקום שממנו הייתי צריכה לקחת אוטובוס היה ממש דאונטאוני שכזה עם חנויות והכל. עדיין טיפה עלוב.. אבל לפחות קיים.

זה משהו שאנשים לא חושבים עליו (ואני חושבת עליו הרבה, דווקא), אבל אחד הדברים הכי מסובכים בלהגיע לעיר זרה זה אוטובוסים. איפה משלמים? איך משלמים? מה מקבלים? איך זה עובד? בכל עיר בעולם זה חייב להיות אחרת. אבל האמת שהפעם לא חשבתי על זה יותר מדי. איקבל (השותף) הציע לי שכשאני עולה ומשלמת לבקש משהו שנקרא טרנספר וזה יתן לי את הנסיעה הבאה חינם אם היא תוך שעתיים. שווה לנסות, בכל מקרה.
אז אני עולה לאוטובוס, ויושב נהג עם קוביה גדולה לידו שכתובים עליה כל מיני דברים ויש בה כל מיני חורים ובאמת שרק אלוהים בכבודו ובעצמו (ואולי גם הנהג) יודע מה עושים עם זה.
לפחות ידעתי מראש שהנסיעה עולה $2.40, אז כמו ילדה טובה הכנתי מטבע של שני דולר ועוד שני קווטרים (זה מה שמצאתי בארנק באותו רגע). עליתי, הסתכלתי על הדבר הזה, ועשיתי לנהג תנועה כזאת של "אין לי מושג מה לעשות". אז הוא הצביע על איזה חור, הכנסתי לשם את הכסף, והוא עושה לי, זה לא מחזיר עודף, רק כסף מדויק.
ואני כאילו.. מה.
1. מה הקטע, ומה עם אין לי?
2. אוקיי, אבל כבר הכנסתי, אז מה עכשיו?

ומאחורי נהיים אנשים. אז פשוט עשיתי תנועה כזאת של לא משנה. כי זה רק 10 סנט. ואז הוא כזה אומר חצי לעצמו
You don't need a transfer, OK
ונותן לי כרטיס. ואני חושבת לעצמי: מה. אבל פאק איט. הוא כבר עם האיש הבא. לא משנה. בקרוב יהיה לי נסיעות באוטובוס בחינם. קיוויתי רק שהבירוקרטיה הקנדית היעילה תאכזב אותי קצת וכל הסיפור יחד עם הנסיעה יקח יותר משעתיים וככה לא ארגיש שהפסדתי.
הנסיעה הייתה יותר קצרה משציפיתי (25 דקות בערך), ולקראת סופה פתאום קלטתי שהתכוננתי יפה מאוד לנסיעה לשם (בדיקת לו"ז, תחנות וכו') אבל שכחתי לחלוטין שצריך גם לחזור. לא בדקתי כלום על זה. טוב נו, זה בטח אותו קו. ובטח תהיה שם תחנה בצד השני. ואני כבר אנחש איפה לרדת זה לא מסובך. יופי.
אז אני יורדת מהאוטובוס באמצע שום מקום. אני יודעת שאני בפינת הרחוב הנכונה, אבל אין שם כלום.. יש כניסה.. יש מפעל הזוי.. יש מן פלאזה כזאת הזויה.. ואז ראיתי מרחוק שבפלאזה יש אולי שלטים של משהו שנראה אולי רשמי איכשהו. אחרי שחיכיתי שעה שיתחלף הרמזור הולכי רגל לירוק (אה, אופס, יש כפתור..............) הצלחתי להגיע לשם וזה באמת היה שם! ווהו!

כמובן שהבירוקרטיה הקנדית לא אכזבה והמקום היה כמעט ריק. אמנם מיד אחרי התחיל פתאום להתמלא ונהיה תור (עצום, של איזה 3 אנשים כל פעם, משהו לא מהעולם הזה), אבל כשאני נכנסתי היה כמעט שומם. מפה לשם קיבלתי את המספר מאוד בקלות. הכרטיס ישלח בדואר מתישהו. Mission accomplished.

הדרך חזרה לא הייתה בעייתית. ירדתי קצת מוקדם מדי מהאוטובוס אבל זה נתן לי הזדמנות ללכת קצת באיזור. ומצאתי קניון! עם חנויות! והכל!
מצאתי מצעים באיזה 11 דולר אז קניתי את הסט הכי פחות מכוער שהיה שם (והוא די מכוער :( ). ורק אחרי זה חשבתי שמה עוזר לי סט אחד בלבד... אבל לא נורא. וקניתי בטריות נטענות ומטען (הסט השלישי שלי כבר, מה יהיה). דווקא יש לי את המטען של ה-GP מהארץ, אבל למרבה הצער נראה שלא שמעו על זה פה ופשוט אין לקנות בטריות כאלה. נו טוב.

אופניים חזרה. הביתה. לבי"ס. שום דבר מרגש שם. שום דבר מרגש בבית.

אבל מריפייר מצאה לי כבל לחבר את הטלויזיה לכבלים אז שמתי את הטלויזיה בחדר. בינתיים על ה"שולחן כתיבה" שלי, אבל מחר אקח איזה משהו מהגרג' ואשים אותה עליו. למרות שלא נראה לי שאשתמש בה יותר מדי. גם היא עושה צפצוף מעצבן וגם לחלוטין אין מה לראות. מדהים. אבל נחמד שיש.

ומחר רובן אמור להגיע. יהיה מעניין לפגוש אותו.

אה, שכחתי לספר שבבי"ס פגשתי עוד פקולטי אחת שגם הסטודנטים שלה יושבים בחדר שאני בו, שקוראים לה סיגל בלשיין. ושמעתי את השם כבר כמה פעמים בימים האחרונים והיה לי די ברור שגם היא חייבת להיות קשורה איכשהו לישראל, כי אני לא מכירה הרבה קנדיות בשם סיגל. אז באמת היא שאלה אותי מאיפה אני ואמרתי לה ואז היא אמרה בעברית שהיא יודעת קצת עברית אבל לא הרבה כי היא לא בארץ מאז שהיא בת שנתיים או משהו כזה.
ואני עניתי באנגלית... כי לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי.
והיא אמרה לי (באנגלית כבר) שהיא כל הזמן רוצה לדבר עברית עם רובן והוא לא מוכן בשום אופן ואומר לה שהוא לא זוכר או משהו כזה.. שזה בולשיט (זה היא אמרה, אבל זה כמובן נכון). עאלק לא זוכר. הבן אדם חי בארץ עד גיל 30 או משהו. לא ברורה הבדיחה.
אז אמרתי לה שאני מוכנה לדבר איתה בעברית אם היא רוצה. לא נראה לי שהיא יודעת הרבה בכל מקרה.

תכל'ס אין לי בעיה עם זה שהוא לא מוכן לדבר עברית. לי זה עדיף, כי לברוח לעברית סתם יבלבל אותי וגם לא יעזור לי בכלום כי הכל בכל מקרה צריך להעשות באנגלית. אבל זה מוזר.............................

טוב, זה לא היה כל כך קצר. מדהים כמה אפשר לקשקש על כל כך מעט עשייה.
י